תוכן

תשמ"ד-מה מאמר ז
לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך, שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות כמשרז"ל ואידך פירושו הוא זיל גמור, משמע שע"י קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של ואהבת לרעך, ואח"כ לאהבת ה'.
אם כן מה נותן לנו אהבת חברים, כש"כ במאמר ה' שעי"ז שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח, וכשבא לכלל מעשה בפועל אז הוא רואה וזוכר שבמחשבתו החליט לותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה שאינו מסוגל לותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלא נימא.
אבל עי"ז שמתאספים כמה אנשים שהם בדיעה אחת שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם, ועי"ז מצטבר אצל כל יחיד כח גדול לפי גדלה של החברה, ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה.
נמצא לפי"ז, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו שהוא בכדי לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים ע"י אהבת חברים.
והנה במציאות אנו רואים שגם אצל חילונים נוהג ענין של אהבת חברים, שגם הם מתאספים חוגים שונים, בכדי שיהיה להם אהבת חברים, א"כ מהו ההבדל בין דתיים לחילונים, הנה הפסוק אומר, (תהלים א) ובמושב לצים לא ישב. וי"ל, מה הוא האיסור של מושב לצים, אם הוא מדבר לשון הרע או דברים בטלים א"כ האיסור לא מטעם מושב לצים, מה מוסיף לנו האיסור של מושב לצים, אלא משמע אפילו כשמתאספים כמה אנשים בשביל אהבת חברים, על הכוונה שכל אחד ואחד יסייע את חבירו לשפר מצבו הגשמי, וכל אחד מצפה שע"י רבוי ישיבות, יקבל כל אחד מהחברה תועלת, איך להשביח את מצבו הגשמי, ולאחר כל הישיבות, כל אחד עושה חשבונות עד כמה הוא קבל מהחברה עבור אהבה עצמית, מה הרצון לקבל הרויח מזה, הלא הוא נותן יגיעה וזמן לטובת החברה ומה הרויח מזה, ובטח היה יכול יותר להצליח אם היה עוסק בתועלת עצמי לכל הפחות את חלק מה שהוא היה מתיגע בעצמו, ואני נכנסתי להחברה מטעם שחשבתי, שע"י החברה אני אוכל להרויח יותר מכפי שאני יכול להרויח לבדי, ועכשיו אני רואה שלא הרוחתי כלום, וע"ז הוא מתחרט ואומר, מוטב היה לי במקום שנתתי הזמן שלי להחברה, יותר היה, אם הייתי משתמש לכל הפחות עם הכח הקטן שלי, משא"כ עכשיו שנתתי הזמן להחברה, בכדי שאני אשיג יותר רכוש ע"י סיוע מהחברה, ולבסוף הברר לי שלא די שלא הרוחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי מה שהיתי יכול להרויח עם כוחות עצמי.
וכשיש מי שרוצה לדַבֵר שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה, ונראה בעיניהם כמין לצנות, וזה הוא ישיבת חילוניים, וע"ז אמרו וחסד לאומים חטאת, כי כל טובו דעובדים לגרמייהו עובדין, וחברה כזו מרחקת את האדם מהקדושה, ומשליכים את האדם לעולם הליצנות, וזה הוא האיסור של מושב לצים.
ועל חברות כאלו ארז"ל, פזר לרשעים טוב להם וטוב לעולם, היינו שיותר שאינם מתקיימים, אבל בצדיקים להפוך, כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם.
ומהו פירושו צדיקים, היינו שרוצים לקיים את הכלל של ואהבת לרעך כמוך, שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית, ולקבל על עצמו טבע אחר שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזהו מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כרחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת. על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצוות שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב, אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו הוא חלק קטן שיהיה לו היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אעפ"י שיש לו צורך לזה, לכן צריכים עכשיו לראות עצות שיוכל לקיים בפועל.
והנה העצה לזה שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל של ואהבת לרעך, הוא ע"י אהבת חברים, אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים שרוצים באהבת הזולת מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים, וכשיש לו כח גדול אז יש בכחו להוציא לפועל את אהבת הזולת, ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה', אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני, משא"כ אם כשהוא נפרד מחברו אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו מה שהוא צריך לקבל, אלא שכל אחד צריך לומר שהוא אפס נגד חבירו, וזה דומה כשכותבין מספרים, כשכותבין מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, וכשכותבין מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100, היינו שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר, ואם הוא אומר שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה, משא"כ להיפוך שהוא אומר שחבירו הוא אפס, והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, ואם הוא יכול לומר שהוא אחד ויש לו שני חברים שהם שני אפסים נגדו, אז נבחן שהוא חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 001, נמצא לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים כך קומתו מתקטנת.
ומ"מ אפילו לאחר שיש לו הכח הזה שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מ"מ אל תאמין בעצמך, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה יפול לתוך אהבה עצמית דהיינו אם יתנו לו תענוג יותר גדול מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים הוא כבר יכול לעשות בעמ"נ להשפיע, ובאם לא הוא מוכן לוותר עליהם, אבל תענוגים גדולים הוא חי בפחד, זה נקרא יראה, וזה השער לקבל את אור האמונה הנקרא השראת השכינה, כמ"ש בהסולם, לפי ערך היראה כן הוא משיג את בחינת האמונה.
לכן צריכים לזכור, שענין ואהבת לרעך כמוך, צריכים לקיים אותו מטעם מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים, ור' עקיבא הוא רק מפרש מה שה' צוה את המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל שעי"ז יוכלו לקיים כל המצות, מטעם צוי ה', ולא מטעם תועלת עצמו, היינו לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו, זאת אומרת, שע"י קיום המצות, אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר.
אלא להפוך, שע"י קיום המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו ולהגיע לאהבת הזולת, ולאח"כ לאהבת ה'. ובזה נבין משארז"ל על פסוק ושמתם הוא לשון סם, זכה הוא סם החיים, לא זכה, הוא סם המות, היינו כנ"ל, לא זכה, הוא עוסק בתורה ומצות בכדי שאהבה עצמית יתרבה והגוף ירכוש קנינים תמורת עבודתו, זכה, אז מתבטל את אהבה עצמית שלו, היינו שמכוון שיקבל שכר, שהוא שיהיה לו הכח לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח להבורא.