תוכן

(יומא סט ע"ב): אמרו הואיל ועת רצון היא נבעי רחמי איצרה דעבירה. בעי רחמי ואמסר בידיהו, אמר להו, חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא, חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל א"י ולא אשתכח, אמרי היכי נעביד, נקטליה כליא עלמא, ניבעי רחמי אפלגא, פלגא ברקיעא לא יהבי, כחלינהו לעיניה ושבקוהו, ואהני דלא מיגרי בי לאינש בקריבתה.
יצריה דעבירה, היינו היצר דקבלת התענוג, שנקרא בחינת חכמה נקטליה כליא עלמא, היינו שיתבטל תכלית הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, שהוא קבלת התענוג.
נבעי רחמי אפלגא שיתפשט למטה רק חצי מדרגת חכמה. היינו למה לנו לעשות את הקו האמצעי, לבטל את הקו שמאל? ויש חשש שמא לא ימשיכו את הקו האמצעי. לכן יותר כדאי שלא יתפשט למטה רק חצי קו שמאל, היינו רק הארת חכמה, כמו שיהיה אחר כך, על ידי הכרעת דקו אמצעי.
פלגא ברקיע לא יהבי. מלמעלה באה תמיד שלימות, כי רוחניות כשמתגלה למטה היא תמיד בשלמות.
כחלינהו לעיניה ושבקוהו. היינו דוקא על ידי קו האמצעי, שענין החכמה, שנקרא עיניים.
ופרש"י סימו את עיניו על ידי כחול, בסוד גבול שמת לים, שהכוונה, שאינו רואה למטה, שהוא התפשטות מלמעלה למטה, ורק במקומו הוא מרגיש, ואהני דלא מיגרי ביה לאינש בקריבתה. היינו בזמן הדביקות והחסד שיש לו.