תוכן

יום ו' עש"ק אמור ט' אייר תש"ג
"אין עבירה מכבה מצווה ואין מצוה מכבה עבירה" [ירושלמי חלה א' ה']. הנה דרך העבודה היא, שצריכים ללכת בדרך הטוב, אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי, אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש [תהילים צ"ז י'] "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה היא שמפרידה בין הדבקים.
ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו, אלא מציאות הרע תלויה באהבה לרע או בשנאה לרע. ז"א, אם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יוצא ממחיצתו, ואין לרע שלו שום שליטה על האדם.
נמצא שעיקר העבודה היא לא בעצם הרע, אלא במידת האהבה ובמידת השנאה. ומשום זה "עבירה גוררת עבירה". ויל"ה, למה מגיע לו עונש כזה? כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו, אז צריכים לסייע אותו איך לקום מהנפילה, וכאן אנו רואים שעוד מוסיפים לו מכשולים שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.
אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה לרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיקה אותו מעבודת ה'. והגם שהיתה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה שיביא לו שנאה לרע. לכן "עבירה גוררת עבירה", וכל פעם הוא מתחרט, ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה לרע, עד שנשלם לו שיעור שנאה לרע, ואז הוא נפרד מהרע כנ"ל, כי שנאה מביאה פירוד.
ולפי"ז יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיביא לידי פירוד, הוא לא צריך לתיקון של "עבירה גוררת עבירה", וממילא הוא מרויח זמן. ובזמן שהרויח הוא נכנס לאהבת ה', וז"ש: "אוהבי ה' שנאו רע", שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו, ורק לשנאה לרע צריכים.
וזה נמשך מן "ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו" [תהילים ח' ו']. וז"ס שהנחש אמר: "והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" [בראשית ג' ה']. שפירושו, שהאדם מתייגע ורוצה להבין כדוגמת ה', כל דרכי ההשגחה העליונה, וזהו "גאוות אדם תשפילנו" [משלי כ"ט כ"ג], היינו, ע"י שרוצה להבין הכל בשכל חיצוני, ואם לא מבין את זה, הוא נמצא בשיפלות.
והאמת היא, שאם האדם נתעורר לדעת איזה דבר, זהו סימן שהוא צריך לדעת את הדבר, ובזמן שהוא מתגבר על הדעת שלו, מה שהוא רוצה להבין, ולוקח הכל באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא שיפלות שאין למעלה הימנה במדה האנושית. נמצא, בשיעור שיש לו תביעה לדעת יותר ולוקח את זה באמונה למעלה מהדעת, נמצא שהוא בשיפלות יותר.
ובזה נבין מה שפירש רש"י על הפסוק [במדבר י"ב ג'] "והאיש משה ענו מאד", ענוותן וסבלן, שפירושו, שהיה סובל את השיפלות במדה שאין למעלה הימנה.
וז"ס שאדה"ר קודם החטא היה אוכל מעץ החיים והיה בשלימות, אבל לא היה יכול ללכת יותר ממדרגתו שבה עמד, כי לא הרגיש שום חסרון במצבו, וממילא לא היה יכול לגלות את כל השמות הקדושים. לכן "נורא עלילה לבני אדם", עשה שיאכל מעץ הדעת טוב ורע, וע"י החטא הזה כל האורות נסתלקו ממנו, וממילא הוצרך להתחיל עבודתו מחדש. וע"ז אמר הכתוב שנגרש מג"ע, מטעם שאם יאכל מעץ החיים, וחי לעולם. שה"ס פנימיות העולמות, ששם אם הוא נכנס, הוא נשאר לנצחיות. היינו שעוד הפעם הוא ישאר בלי חסרון. וכדי שיוכל ללכת ולגלות השמות הקדושים, שהם מתגלים ע"י תיקון של טו"ר, לכן היה מוכרח לאכול מעץ הדעת.
וזה דומה לאדם שרוצה לתת לחבירו חבית גדולה מלאה עם יין, ואין לחבירו אלא כוס קטנה, מה עושה? הוא נותן לו יין לתוך הכוס הזו, והוא מוליך את הכוס הביתה ושופך שם, ואח"כ הוא מתחיל מחדש ללכת עם הכוס וממלא עוד פעם עם יין, והולך עוד הפעם לביתו, עד שמקבל את כל חבית היין.
ושמעתי עוד משל שאמר: משל לב' חברים שאחד נהיה מלך, והשני נהיה עני ואביון. ושמע העני שחברו נעשה מלך, אז העני הלך לחברו המלך, וסיפר לו את מצבו הרע. אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר, שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה, ונכנס ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף, כשיצא אז הפקיד נתן לו בעיטה בקופסא, אז כל הכסף נפל לארץ, וכך היה חזר חלילה, והעני היה בוכה, למה הוא עושה לו כך? ולבסוף אמר הפקיד: כל הכסף שלקחת כל הזמן שלך הוא, ואתה תיקח הכל, כי לא היו לך כלים לקחת את הכסף שיספיק לך מהאוצר, לכן עשיתי תחבולה כזאת.