תוכן

שמעתי תש"ג
כשהאדם לומד תורה, והוא רוצה להגיע לבחינת שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, אז הוא צריך להשתדל שיהיו לו תמיד סמכין בתורה, שסמכין הם בחינת מזונות, שהם אהבה ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות וכדומה. וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה, כלומר שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה. מה שאין כן כשהאדם לומד תורה, ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה, מטעם שתורה הכוונה למאור המלובש בתורה. כלומר, מה שאמרו רבותינו ז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", הכוונה להמאור שבה, כי המאור שבתורה מחזירו למוטב.
ועוד יש לדעת, כי התורה נחלקת לשתי בחינות: א) בחינת תורה. ב) בחינת מצוה. ולפי האמת אי אפשר להבין את שתי הבחינות הנ"ל, מטרם שהאדם זוכה ללכת בדרכי ה', ב"סוד ה' ליראיו". כי בזמן שהאדם נמצא בבחינת הכנה להכנס להיכל ה', אי אפשר להבין דרכי אמת. אולם דוגמה אפשר לתת, שאפילו שהאדם נמצא בזמן הכנה גם כן יכולים להבין באפס מה. והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא): "אמר רבי יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא, תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא" [מצוה מגינה ומצילה את האדם בזמן שעוסק בה, תורה מגינה ומצילה את האדם, בין בזמן שעוסק בה, ובין בזמן שלא עוסק בה].
והענין הוא: בעידנא דעסיק בה פירושו, בזמן שיש לו איזה שיעור מאור, שעם המאור שהשיג הוא יכול לשמש עמה, רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו, שעכשיו הוא בשמחה, מטעם המאור שמאיר לו. וזה נקרא בחינת מצוה, היינו שעדיין לא זכה לבחינת תורה, אלא רק מהמאור הוא מוציא חיות דקדושה. מה שאין כן תורה, שהוא משיג איזו דרך בעבודה, הדרך הזו שהשיג, הוא יכול לשמש עמו אפילו בזמן דלא עסיק בה, שפירושו, אפילו בזמן שאין לו המאור, וזהו מטעם שרק ההארה נסתלקה ממנו, אבל הדרך שהשיג בעבודה זה הוא יכול לשמש, אפילו שנסתלקה ממנו ההארה.
אולם יחד עם זה יש לדעת, שבחינת מצוה בעידנא דעסיק בה, היא יותר גדולה, מבחינת תורה שלא בעידנא דעסיק בה. כלומר, שעידנא דעסיק בה פירושו כנ"ל, היינו שמקבל עתה את המאור, זה נקרא דעסיק בה, שקבל המאור שבה, לכן מצוה בזמן שיש לו מאור, היא יותר חשובה מהתורה, בזמן שאין לו אז מאור, היינו, שאין אז חיות התורה. הגם מצד אחד תורה חשובה מפאת הדרך שהשיג בתורה, הוא יכול לשמש, אבל מזה שהיא בלי חיות הנקראת מאור, ובזמן שבמצוה הוא כן מקבל חיות הנקראת מאור, מבחינה זו מצוה יותר חשובה. לכן כשהוא בלי חיות הוא בבחינת רשע, מטעם שלא יכול עתה לומר שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא שהוא רשע מטעם שהוא מרשיע את קונו, היות שהוא מרגיש עכשיו שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה להבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג.
ואין לומר שהוא יגיד שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את השגחתו עם אחרים בבחינת טוב ומטיב, כי דרכי התורה מובנים לנו בבחינת הרגשה באברים, ואם האדם לא מרגיש את הטוב והעונג, מה נותן לו זה שיש לאדם אחר טוב ועונג? ואם באמת האדם היה מאמין שאצל חבירו כן מגולה ההשגחה בבחינת טוב ומטיב, האמונה הזו היתה צריכה להביא לו שמחה ועונג, מזה שהוא מאמין שהבורא מנהיג את העולם עם השגחה של טוב ועונג. ואם זה לא מביא לו חיות ושמחה, מה מועיל בזה שאומר שלחבירו כן הבורא משגיח עליו בהשגחה של טוב ומטיב, כי העיקר הוא מה שהאדם מרגיש על גופו עצמו, או שטוב לו, או שרע לו חס ושלום. ומזה שיש לחבירו טוב, זהו רק אם הוא נהנה מזה שיש לחבירו טוב.
זאת אומרת, אנו לומדים בהרגשת הגוף, לא חשוב הסיבות, רק חשוב אם הוא מרגיש שטוב לו, אז האדם אומר שהבורא הוא טוב ומטיב, ואם חס ושלום מרגיש רע, אין הוא יכול לומר שהבורא מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב. לכן דוקא אם הוא נהנה מזה שיש לחבירו טוב, והוא מקבל מזה מצב רוח מרומם, והוא מקבל שמחה מזה שיש לחבירו טוב, אז הוא יכול לומר שהבורא הוא מנהיג טוב. ואם חס ושלום אין לו שמחה, אם כן הוא מרגיש שרע לו, איך הוא יכול לומר אז, שהבורא הוא טוב ומטיב? לכן המצב שבו נמצא האדם, ואין לו חיות ושמחה, כבר הוא נמצא במצב שאין לו אהבה לה', ושיוכל להצדיק את קונו ויהיה בשמחה, כמו שמתאים למי שיש לו זכיה לשמש מלך גדול וחשוב.
ובכלל צריכים לדעת, כי אור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל התפשטות השמות הקדושים באה על ידי התחתונים. כלומר כל השמות שיש להאור העליון הוא בא מהשגת התחתונים, דלפי השגותיהם כך נקרא האור העליון. כלומר לפי מה שהאדם משיג את האור העליון, היינו לפי השגותיהם, כך נקרא האור העליון. כלומר לפי מה שהאדם משיג את האור, היינו לפי הרגשתו בשם זה מכנה אותו. ואם אין האדם מרגיש שהבורא נותן לו משהו, איזה שם הוא יכול לתת לה', אם הוא לא מקבל ממנו כלום. אלא בזמן שהאדם מאמין בה', אז כל מצב ומצב שהאדם מרגיש אומר שזה בא מה', אז לפי הרגשתו הוא נותן שם להבורא. זאת אומרת, אם האדם מרגיש שבמצב שבו הוא נמצא טוב לו, אז הוא אומר שהבורא נקרא טוב ומטיב, מטעם שכך הוא מרגיש, שהוא מקבל ממנו טוב. ואז האדם נקרא צדיק, מטעם שהוא מצדיק את קונו, (שהוא הבורא). ואם האדם מרגיש במצב שבו הוא נמצא שרע לו, אז האדם לא יכול לומר שהבורא שולח לו טוב, לכן הוא נקרא אז רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו. אבל בינוני אין מציאות כזו, היינו שהאדם יאמר שהוא מרגיש במצבו שטוב לו וגם רע לו, אלא, או טוב לו, או רע לו.
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ס"א): "לא אברי עלמא, אלא או לרשיעי גמורי, או לצדיקי גמורי", והוא מטעם שאין מציאות כזאת, שהאדם ירגיש טוב ורע ביחד. ומה שחז"ל אומרים שיש בינוני, זהו ענין שאצל הנבראים שיש להם בחינת זמן שייך לומר בינוני, בשני זמנים ובשני מצבים בזה אחר זה. כמו שאנו לומדים שיש ענין עליות וירידות, שהם שני זמנים, פעם הוא רשע, ופעם הוא צדיק. אבל בזמן אחד, שאדם ירגיש שרע לו וטוב לו באותו זמן, אין זה במציאות.
ובהאמור יוצא שמה שאמרו, תורה יותר חשובה ממצוה, זה דוקא בזמן שלא עסיק בה, היינו בזמן שאין לו חיות, אז התורה יותר חשובה ממצוה שאין בה חיות, היות ממצוה שאין בה חיות הוא לא יכול לקבל שום דבר, מה שאין כן מבחינת תורה, על כל פנים נשארה לו דרך בעבודה, ממה שקבל בזמן שהיה עסיק בתורה. הגם שהחיות נסתלקה, אבל הדרך נשארה אצלו, כנ"ל שהוא יכול לשמש עמה. ויש זמן שמצוה יותר חשובה מתורה, היינו בזמן שיש חיות בהמצוה, ובתורה אין לו חיות.
ולכן בעידנא דלא עסיק בה (פירוש: בזמן שלא עוסק בה), זאת אומרת, בזמן שאין לו חיות ושמחה בעבודה, אין לו עצה אחרת כי אם תפלה. אולם בזמן התפלה הוא צריך לדעת שהוא רשע, מטעם שאין הוא מרגיש את הטוב ועונג הנמצאים בעולם. הגם שהוא עושה חשבונות, שהוא כן יכול להאמין שהבורא נותן רק טובות, אבל לא כל המחשבות של האדם על מה שהוא עושה הן אמת בדרכי העבודה. כי בדרכי העבודה היא, אם המחשבה מביאה לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאברים ירגישו שהבורא הוא טוב ומטיב, אז האברים צריכים לקבל מזה חיות ושמחה. ואם אין לו חיות, מה יועילו לו כל החשבונות, היות שאין האברים אוהבים עתה את הבורא, מטעם שנותן להם כל טוב. לכן הוא צריך לדעת שאם אין לו חיות ושמחה בעבודה, סימן הוא שהוא רשע, משום שאין לו טוב כנ"ל. וכל החשבונות אינם אמת, אם הם לא מביאים לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאדם יאהב את ה', מטעם שהוא המשפיע טוב ועונג להנבראים.