תוכן

שמעתי תש"ג
צריכים להשתדל תמיד שיהיו לו סמכין בתורה, שהם בחינת מזונות, הנקראים אהבה ויראה ושמחה, והתרוממות רוח, ורעננות. וכל זה צריכים להוציא מהתורה, היינו שהתורה צריכה לתת לו התוצאות האלו, שזה נקרא תולדות התורה. מה שאין כן כשהאדם לומד תורה, ואין לו אלו תולדות אלו, אין זה נכנס בגדר של תורה, משום שתורה היא הכוונה, למאור התורה, שהמאור הזה נמצא בתורה, וצריכים לגלות אותה. שזה נקרא פנימיות התורה, שהמאור הזה מלובש בה בפנימיותה, ושיש כח במאור הזה להביא לו את הסגולה להחזירו למוטב. (פנימיות התורה נקראת המאור שמלובש בפנימיותה, וצריכים לגלות את הפנימיות הזאת. וזו הפנימיות הנקראת מאור התורה, יש בכוחה להחזירו למוטב).
וכמו כן צריכים לדעת, שהתורה נחלקת לשתי בחינות: א) תורה ב) מצוה. ולפי האמת אי אפשר להשיג ולהבין את שתי הבחינות הנ"ל, מטרם שהאדם זוכה ללכת בדרכי ה', ב"סוד ה' ליראיו". כי בעודו בזמן הכנה, להיכנס להיכל ה' אי אפשר להבין דרכי אמת.
אבל דוגמא יכולים ליתן, שאפילו בזמן הכנה יכולים להבין באפס מה, והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא): "אמר רבי יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא, תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא" [מצוה מגינה ומצילה את האדם בזמן שעוסק בה, תורה מגינה ומצילה את האדם, בין בזמן שעוסק בה, ובין בזמן שלא עוסק בה]
היינו בזמן שיש לו איזה שיעור מאור, שעם המאור שהשיג, הוא יכול לשמש רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו, ורק בזמן זה הוא בשמחה ובאמונת ה', וזה נקרא בחינת מצוה, ז"א שעדיין אין לו שום השגה בתורה, אלא רק במאור התורה הוא מוציא חיות דקדושה.
מה שאין כן תורה, שהוא משיג איזו דרך בעבודה, שהדרך הזו היא יכולה לשמש לו גם אפילו בזמן דלא עסיק בה, ז"א אפילו בזמן שאין לו המאור, שההארה כבר נסתלקה ממנו, אבל הדרך בעבודה שהשיג זה ישמש לו אפילו אחר כך.
אבל יחד עם זה צריכים לדעת, שבחינת מצוה היא יותר גדולה, מבחינת תורה שלא בעידנא דעסיק בה. היינו שבזמן שהאדם מוצא בחינת מאור, שהוא בחינת חיות דקדושה, היא יותר חשובה מבזמן שהאדם נמצא בלי חיות. הגם שיש לו בחינת תורה, היינו הדרך בעבודה שהשיג אבל בלי חיות. לכן בזמן הזה הוא נמצא ברשות הקליפות, מטעם שאז הוא נקרא רשע, מטעם שמרשיע את קונו, שאין הוא יכול להצדיק את ההשגחה, ולומר שהשי"ת מתנהג עם עולמו בבחינת טוב ומטיב, היות שהוא מרגיש עכשיו עצמו עכשיו שרע לו, היינו שאין לו שום שמחה וחיות, ואין אדם יכול לומר שיש אדם אחר שמרגיש את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב.
כי דרכי התורה הם בחינת הרגשה באברים, היינו שנמדדת לפי הרגשת האדם, ואם אין הוא מרגיש את ההטבה, מה יתן לו אם השני מרגיש. (בדומה שכואב לו איזה איבר מה יתן לו זה שאין האדם השני מרגיש כאב, אבל מי שמרגיש את עצמו ברע אז אין לו זמן לחשוב על אחרים.) ואם הוא מאמין שאצל השני כן נמצאת ההשגחה בבחינת טוב ומטיב, הידיעה הזו אם זו ידיעה אמיתית, דבר זה בעצמו היה צריך להביא לו שמחה וחיות, ואם זה לא מביא לו שום חיות, זה סימן שרק דיבורים בעלמא, היינו מה זה מועיל לו שיוכל להצדיק את ההשגחה שהיא בבחינת טוב ומטיב, הלא אין לו שום חיות מזה, וזה דומה כמו שאומר שיש שם כזה בעולם אבל הוא לא משיג את הדבר, שיהיה מקום למציאות שם כזה.
ובכלל צריכים לדעת, כי האור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, אלא כל התפשטות השמות הקדושים למטה, היא רק על ידי המשכת התחתונים, היינו לפי מה שהאדם מרגיש ומשיג בשם זה יכנה את אור העליון, ואם אין האדם מרגיש שום דבר איזה שם הוא יכול ליתן להבורא יתברך בזמן שאין מרגיש שום השפעה מלמעלה? אלא כל מצב ומצב שהוא מרגיש או טוב או רע, כך הוא מכנה את השי"ת, זאת אומרת אומר שמצדיק את קונו, או ח"ו להפך.
מה שאין כן בחינת בינוני אינו נמצא דבר כזה בעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ס"א): "לא אברי עלמא, אלא או לרשיעי גמורי, או לצדיקי גמורי", ומה שמכנים לפעמים בינוני, הוא שנוהגים אצלו ב' מצבים בזה אחר זה, היינו פעם הוא צדיק ופעם הוא רשע, אבל שניהם בזמן אחד, אין מציאות כזו, משום שזה דבר התלוי בהרגשה, ואין האדם יכול להרגיש שני הפכים בנושא אחד, היינו בזמן אחד.
היוצא מזה כי מה שאומרים, שתורה היא יותר חשובה ממצוה, דוקא בזמן שלא עסיק בה, שאז מבחינת מצוה אין הוא יכול כלום. אבל מבחינת תורה, על כל פנים נשארה לו דרך בעבודה, שהוא יכול לשמש עמה, לכן בעידנא דלא עסיק בה [פירוש: בזמן שלא עוסק בה], היינו בזמן שאין לו חיות ושמחה בעבודה, אין לו עצה אחרת כי אם תפלה. ובזמן התפלה הוא צריך לדעת שהוא רשע, מטעם שאינו הוא מרגיש את הטוב והעונג הנמצא בעולם, משום שאין כל החשבונות שהוא עושה במחשבתו הן אמת. אבל כשהוא מרגיש שהוא צריך להצטער ע"ז שהוא רשע, אם אין מרגיש יסורים, אז אינו יכול לתת תפילה.
כי החשבון שהוא אמת, הוא רק בזמן שהמחשבה מביאה לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, ואם הגוף לא מרגיש שום טוב ועונג, אם כן מי הוא שכן מרגיש מה שהוא חושב. אלא מחשבה שמביאה לידי מעשה כדאי להאריך במחשבה, משום שתביא לו לידי הרגשה, אחרת אין שום ערך למחשבה.