תוכן

שמעתי תש"ג
צריך להשתדל שיהיו תמיד סמכין בתורה, שהוא בחינת מזונות הרצל"ק, אהבה יראה ושמחה והתרוממות רוח ורעננות ועליזות. וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה, היינו שהתורה צריכה לתת לו התולדות האלו. משא"כ בזמן שהאדם לומד תורה ואין לו שום תולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה, משום כי תורה, הכוונה היא להמאור שמלובש בהתורה, שהמאור הזה מביא לו את הסגולה להחזירו למוטב.
כמו כן צריכים לדעת, שהתורה מתחלקת לב' בחינות: לבחינת תורה. ולבחינת מצוה. ולפי האמת אי אפשר להשיג ולהבין את ב' בחינות הנ"ל מטרם שהאדם זכה ללכת בדרכי ה', בסוד ה' ליראיו. כי בעודו בבחי' הכנה להכנס להיכל ה' אי אפשר להבין את דרכי אמת. אבל דוגמא יכול ליתן, שאפילו הזמן הכנה יכולין להבין באפס ־מה, והוא על דרך שאמרו רז"ל: "אמר רב יוסף, מצוה מגנא ומצלא בעידנא דעסיק בה, משא"כ תורה מגנא ומצלא בין דעסיק ובין דלא עסיק בה. והענין הוא, בעידנא דעסיק בה, היינו בזמן שיש לו איזה מאור, שעם המאור שמשיג הוא יכול לשמש רק עכשיו, ז"א שעכשיו הוא בשמחה וזה נקרא בחינת מצוה, היינו שעדיין אין לו שום השגה בהתורה, אלא רק מהמאור הוא מוציא חיות דקדושה.
משא"כ תורה, שהוא משיג איזו דרך בעבודה, שהדרך משמשת לו גם אפילו בזמן דלא עסיק בה, ז"א אפילו בזמן שאין לו המאור, שההארה כבר נסתלקה ממנו, אבל הדרך בעבודה שהשיג ,זה משמש לו אפילו אח"כ, אבל יחד עם זה צריכין לדעת שבחי' מצוה היא יותר גדולה מבחי' תורה של שלא בעידנא, ז"א שבזמן שהאדם מוציא בחי' מאור שהוא בחי' חיות, היא יותר חשובה מזמן שהאדם נמצא בלי חיות, שהגם שיש לו בחי' תורה היינו הדרך בעבודה שהשיג אבל היא בלי חיות וכן בזמן הזה הוא נמצא ברשות הקליפות מטעם שאדם הוא רשע, היינו שמרשיע את קונו, שאין הוא יכול להצדיק את ההשגחה ולומר שהשי"ת מתנהג עם עולמו בבחי' טוב ומטיב, היות שהוא מרגיש את עצמו עכשיו ברע שאין לו שום שמחה וחיות. ואין האדם יכול לומר שיש אדם אחר שמרגיש את ההשגחה בבחי' טוב ומטיב, כי דרכי התורה הם בחי' הרגשה בהאברים, ז"א שנמדדת רק לפי הרגשת האדם ואם אין הוא מרגיש את ההטבה מה יתן לו אם השני מרגיש,. ואם יהיה אמת שהוא מאמין שאצל חברו מגולה את השם של טוב ומטיב, מזה בעצמו היה צריך לבוא לו חיות ושמחה, ואם זה לא מביא לו שום הרגשה א"כ מה זה מועיל אם הוא אומר שיש שם כזה בעולם שאצלו מושפע.
ובכלל צריכים לדעת כי אור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, אלא כל התפשטות השמות הקדושים היא רק על ידי המשכת התחתונים. היינו לפי מה שהאדם מרגיש ומשיג - בשם זה הוא מכנה את האור העליון.
ואם האדם אין מרגיש שום דבר, איזה שם הוא יכול לתת להשי"ת בזמן שאינו מרגיש שום השפעה מלמעלה. אלא על כל מצב ומצב שהוא מרגיש או טוב או רע כך הוא מכנה את השי"ת. ז"א או שהוא מצדיק את קונו או להיפוך. משא"כ בחי' בינוני - אין במציאות.
כשאמרו רז"ל: "לא אברי עלמא אלא או לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי". ומה שמכנים לפעמים בינוני היינו שנוהגים אצלו בזה אחר זה, פעם צדיק ופעם רשע, אבל שניהם בזמן אחד, אינו במציאות כי זה תלוי בהרגשה. היוצא מזה כי מה שאומרים שבחי' תורה היא יותר חשובה דוקא על חשבון בזמן שלא עסיק בה, שאז מין בחי' מצוה אין הוא יכול לקבל כלום, אבל מבחינת תורה על כל פנים נשארה לו הדרך בעבודה שהוא יכול לשמש עמו.
לכן בעידנא דלא עסיק בה, זאת אומרת בזמן שאין לו חיות ושמחה בעבודה - אין לו עצה אחרת כי אם תפילה. ובזמן התפילה הוא צריך לדעת שהוא רשע, מטעם שאין מרגיש את הטוב והעונג הנמצא בעולם. משום שאין כל החשבונות שהאדם במחשבתו הוא אמת רק שהמחשבה מביאה לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, ואם הגוף לא מרגיש נשאלת השאלה מי הוא המרגיש. ז"א שכל מה שהאדם חושב במחשבתו אין לו שום ערך בין לטוב בין לרע. אלא אם המחשבה מביאה לידי הרגשה, אזי יש חשיבות במחשבה, היינו להעריך אם היא מחשבה טובה או רעה.