תוכן

תשמ"ד-מה מאמר נח
אנו אומרים בסליחות שמע קולנו ה' אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו. ובתחנון של יום שני וחמישי אנו אומרים, חוסה ה', עלינו ברחמיך ואל תתנו בידי אכזרים, למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם וכו', קולנו תשמע ותחון ואל תטשנו ביד איבנו למחות את שמנו וכו', ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו.
יש להבין את מה שמסיים ובכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו, משמע שזה הטעם שאנו מבקשים שה' יעזור לנו מטעם שאומר, ובכל זאת שמך לא שכחנו, איזה טעם וסיבה הוא בזה ששמך לא שכחנו, שבשביל זה אנו אומרים נא אל תשכחנו.
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים לדעת מי הם הגוים ששואלים שאלת הכפירה ר"ל, כי אנו אומרים למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם, וגם להבין מה שאנו אומרים לה' ואל תתנו בידי אכזרים, מי הם האכזרים, ועוד שמשמע אם לא היינו נמסרים בידי אכזרים בגלות, לא היה נורא כל כך, ולא היינו צריכים להתפלל להוציא אותנו מהגלות של גויים.
ונבאר את זה עפ"י דרכינו, היות שאנחנו נולדנו ברצון לקבל ואח"כ נעשה הצמצום וההסתר על הרצל"ק ורק הרצון לקבל לתועלת עצמו מגולה אצלנו, שזה נותן לנו להבין שלא כדאי לעבוד אלא רק לתועלת עצמו, ועי"ז שאנו משועבדים לתועלת עצמנו, אנו מרוחקים מה', מטעם הצמצום כידוע שענין קירוב וריחוק הכוונה על שנוי צורה והשתוות הצורה. ומשום זה בזמן שהאדם משוקע באהבה עצמית הוא נפרד מחיי החיים וממילא הוא לא יכול להרגיש את טעם של תורה ומצות כי רק בזמן שהוא מאמין שהוא מקיים מצות הבורא, ולא לתועלת עצמו אז הוא יכול להיות דבוק בנותן התורה והיות שהוא מקור החיים אז הוא מרגיש טעם החיים, ואז התורה נקראת אצלו תורת חיים, ואז הוא מש"כ כי הוא חייכם ואורך ימיכם, אבל בזמן הפירוד הכל חושך אצלו הגם שחז"ל אמרו לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אבל גם בזה יש הרבה תנאים, קודם כל הוא צריך שיהיה לו צורך לבוא לשמה, כי האדם חושב מה אני מפסיד שאני עוסק שלא לשמה, שבשביל זה בכדי להגיע ללשמה תמיד צריך לזכור תמיד את הסיבה מה שאני לומד בכדי להגיע לשמה, הוא לא בשביל שאני אקבל שכר גשמי או רוחני, אלא שהסיבה מה שאני לומד שלא לשמה הוא מטעם שעי"ז אני אזכה להגיע למדרגת לשמה. אז מתעוררות אצלו השאלה, וכי דבר שלא חסר לי, אני צריך לתת יגיעה כי הגוף בא אליו ואומר לו מה אני ארויח בזה שאתה רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הנקרא לשמה, שאם אני אתן יגיעה בשלא לשמה אז אני אקבל דבר חשוב, הנקרא לשמה. ובאמת הוא להיפוך אם הוא אומר להגוף שלו תעסוק בתו"מ שלא לשמה, שזה הוא סיבה שעי"ז תגיע לשמה, אז בטח הגוף מפריע לו, אם זה מטרתו, בכדי להגיע לשמה, והוא מביא לו הרבה תירוצים שלא יוכל לעבוד את העבודה דשלא לשמה.
ויכול להיות שמזה נמשך שאלו אנשים שלומדים שלא לשמה, על המטרה שזה יביא להם להגיע לשמה, הוא מפריע להם, ולא נותן להם לעסוק אפילו שלא לשמה כי הגוף מפחד אולי הוא יגיע לשמה.
משא"כ לאלו סוג אנשים שלא לומדים על הכוונה בכדי להגיע לשמה, זאת אומר הם עוסקים בתורה ומצות משום שהקב"ה צוה לנו לקיים את התו"מ שלו תמורת זה נקבל שכר בעוה"ב, אבל אין מכוונים בעת הלימוד התורה שאני לומד בכדי שאני אצא מאהבה עצמית, ואני אוכל לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, ולפי"ז יוצא היות שהוא לא הולך נגד הגוף היינו נגד אהבה עצמית, ומשום זה אין הגוף מתנגד כל כך לקיים תו"מ, כי דעתו של הגוף שהוא ישאר הכל ברשות שלו, היינו באהבה עצמית, משא"כ באלו אנשים שמכוונים בעת התעסקותם בתורה ומצות, שהם רוצים ע"י לזכות לשמה. לכן גם שלא לשמה קשה להם לקיים כי הגוף מפחד אולי הוא יפסיד את כל אהבה עצמית, ויעשה הכל לשם שמים ולא ישאיר בידי הגוף שום דבר, נמצא שיש הבדל גם בשלא לשמה עצמה, זאת אומרת בהכוונה עצמה דשלא לשמה, שאם הכוונה להשאר בתוך השלא לשמה, ולא ילך הלאה, היינו להגיע לשמה, אז הוא יכול להיות מתמיד בלימוד התורה, כי אין לו התנגדות אמיתי מצד הגוף.
משא"כ אם הוא מכוון בעת התעסקותו בשלא לשמה שעי"ז יגיע לשמה, שזה נגד דעתו של הגוף, אמת הוא שעדיין עוסק בשלא לשמה, אבל היות שהמטרה הוא להגיע לשמה, לכן על כל תנועה ותנועה הוא מתנגד ונותן הפרעות על כל דבר קטן, זאת אומרת, שאלו אנשים שהם לא הולכים על המטרה בכדי להגיע לשמה, כשמסתכלים על ההפרעות שאומרים האנשים שכן הולכים על דרך להגיע לשמה, צוחקים מהם, שאומרים עליהם שאינם מבינים אותם שעל כל דבר קטן הם חושבים שזה הוא הר גבוה וכל דבר קטן נעשה נגדם למחסום גדול, וצריכים התגברות גדולה על כל תנועה ותנועה והם לא מבינים אותם, ואומרים אליהם תסתכלו בעצמכם על דרך שלכם איך שהוא דרך לא מוצלח, ואנחנו ב"ה לומדים ומתפללים, ואין שום שליטה להגוף שיהיה לו יכולת להפריע אותנו מלעסוק בתורה ומצות. ואתם עם הדרך שלכם אתם בעצמכם אומרים שכל דבר קטן שאתם עושים אתם אומרים, כאילו כבשתם הר גבוה.
ואפשר לדמות זה למה שארז"ל (סוכה נב, א) לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו', והגם שם מדברים מלעתיד לבוא, אבל דוגמא יכולים לקבל משם, היינו לפרש כאן שאלו שהכוונה לבוא לשמה, הם בבחינת צדיקים כי המטרה שלהם הוא להיות צדיק, שפירושו שכל כוונתו הוא רק לשם שמים. ואצלם נחשב היצר הרע להר גבוה כנ"ל. ולאלו שאין להם המטרה להגיע לשמה, היינו לצאת מאהבה עצמית, הם בבחינת רשע, מטעם שהרע הנקרא מקבל על מנת לקבל נשאר אצלם, שהם בעצמם אומרים שלא רוצים לצאת מאהבה עצמית, ואצלם היצה"ר נדמה להם כחוט השערה כנ"ל.
וזה דומה בערך להמעשה שמספרים על הרבי ר' בונם זצ"ל, ששאלו אותו בעיר דאנציג במדינת גרמניה, מדוע היהודים בפולניה הם שקרנים, והולכים במלבושים מלכלוכים. משא"כ היהודים בגרמניה, הם אנשי אמת, והולכים במלבושים נקיים.
ורבי ר' בונם השיב, זהו כמו שאמר ר' פנחס בן יאיר (עבודה זרה כא, ב) וז"ל א"ר פנחס בן יאיר תורה מביא לידי זהירות וכו', נקיות מביא לידי פרישות וכו', יראת חטא מביאה לידי קדושה.
אי לזאת כשבני גרמניה התחילו בנקיות בא להם היצה"ר ואמר להם אני לא אתן לכם ללכת לעסוק בנקיות, כי נקיות מביאה לשאר דברים עד שמגיעים לקדושה, א"כ אתם רוצים שאני אתן לכם להגיע לקדושה זה לא יהיה, ומה הם היו יכולים לעשות היות שהם השתוקקו לנקיות אז הם הבטיחו לו שאם יעזוב להם מלהפריע מעבודת הנקיות, אז הם לא ילכו הלאה ואין לו מה לפחד שהם יגיעו לקדושה, כי הם אנשי אמת, ומשום זה אנשי גרמניה הם הולכים בנקיות כי היצה"ר לא מפריע להם.
וכשראה שאנשי פולניה עוסקים בנקיות ג"כ בא היצה"ר אליהם ורצה להפריע להם מטעם שהוא מפחד שהם יבואו לקדושה, והוא נגד זה, אז הם אמרו לו לא נילך הלאה, אבל מה עשו כשהוא הלך מהם אז הם המשיכו הלאה עד שהגיעו לידי קדושה, כיון שהיצה"ר ראה שהם שקרנים לכן תיכף הוא לוחם עמהם על הנקיות, לכן אנשי פולניא היות שהם שקרנים לכן קשה להם ללכת בנקיות.
באותו אופן יש להבין את ענין של אלו העוסקים בשלא לשמה ואומרים שחז"ל הבטיחו לנו שמתוך שלא לשמה באים לשמה, ולכן אין לנו להרבות יגיעות בכדי להגיע לשמה אלא סוף הכבוד לבוא, א"כ מה שיש דעה שצריכים לזכור תמיד שכל מה שאנחנו עוסקים בתו"מ, הוא בכדי להגיע לשם שמים וזהו השכר שלנו ולזה אנו מצפים אין לנו עסק עם דעות אלו, אלא אנחנו נעסוק בשלא לשמה וסוף הכבוד לבוא כמו שהבטיחו לנו חז"ל כנ"ל. ולכן אין היצה"ר בא להפריע להם, מלעסוק שלא לשמה כיון שהוא רואה שאין להם בכלל השתוקקות להגיע לשמה לכן הוא לא מפריע להם כנ"ל במעשה של הרבי ר' בונם זצ"ל.
משא"כ באלו אנשים שיש להם תשוקה להגיע לשמה, והוא רואה מה שעוסקים שלא לשמה הוא מטעם שאין עצה אלא מוכרחים להתחיל בשלא לשמה, כמו שאמרו רז"ל שלא יעסוק בשלא לשמה אלא מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה והוא יושב ומצפה מתי אני כבר אגיע לשמה, כיון שהיצה"ר רואה שהם עושים מאמצים בכדי להגיע לשמה עם הסגולה של שלא לשמה, לכן תיכף הוא בא אליהם ועשה כל מיני פועלות להפריע להם בכדי שלא יגיעו לשמה, ולא נותן לעשות דבר קטן שלא לשמה, מטעם פחד היות שהם עושים מאמצים להגיע לשמה, כנ"ל בתשובה של רבי ר' בונם זצ"ל.
ולפי זה משמע שגם בשלא לשמה יש שתי הבחנות, א' שמטרתו בהשלא שלמה הוא בכדי להגיע לשמה, והוא תמיד בודק את עצמו אם יש לו כבר איזה פסיעה בתוך העבודה שלו שכבר התקרב מעט לבחינת לשמה, וכשהוא רואה שהוא עוד לא זז כמלא נימא, אז הוא מצטער על זה ועושה את עצמו כאילו לא התחיל כלל בעבודת ה', כי המודד שלו בתורה ומצות הוא כמה שהיה בידו לכוון לשם שמים, ומשום זה, כשהוא רואה שאפילו דבר קטן הוא לא יכול לכוון לשמה אז ההרגשה שלו הוא כאילו עוד לא עשה שום מעשה בעבודת ה' ומחזיק את עצמו כאילו הוא היה כלי ריק שלא יצלח לכלום ואז הוא מתחיל לחשוב מה יהיה התכלית שלו, הימים עוברים, והוא לא יכול לצאת ממצבו שבו הוא נמצא אך ורק באהבה עצמית הוא כל חשקו, ועוד יותר גרוע מזה שבכל יום במקום שהוא היה צריך להסתכל על דברים המפריעים לו בעבודה כאילו הם מה בכך, הוא מסתכל עליהם כאילו הם הר גבוה ורואה תמיד מחסום גדול לפניו, שלא יכול להתגבר עליו, ועל מצבים כאלו אמר אאמו"ר זצ"ל, שדוקא במצבים האלו הנקרא מצבים של אחוריים, האדם מתקדם אבל זה לא ניתן להאדם לראות אחרת שזה יחשב לו בחינת פנים, כי בזמן שהאדם רואה שהוא מתקדם, אז נחלש אצלו כח התפלה, כיון שהוא לא רואה שהמצב יהיה כל כך רע כי סוף כל סוף הוא מתקדם, נגיד צעדים קטנים, אז יקח עוד קצת זמן אבל הוא הולך, משא"כ כשהוא רואה שהוא הולך אחורה אז כשהוא מתפלל אז התפלה הוא מעומק הלב, לפי שיעור היסורים שהוא מרגיש ממצבו הרע.
ובזה תבין את מה שאנו אומרים בתחנון חוסה ה' אלינו ברחמיך ואל תתנו בידי אכזרים. וצריכים לדעת מי המה האכזרים, אז צריכים לדעת בזמן שמדברים מעבודת הפרט, אז האדם הוא כלל, היינו שכולל בתוכו, גם בחינת אומות העולם, זאת אומרת שיש לו התאות והדעות של אומות העולם, והוא בגלות בידי האומות העולם שיש בו עצמו, וזה נקרא ידי אכזרים ואנו מבקשים מה' ואל תתנו בידי אכזרים, ואכזר בגשמיות הוא שעושה צרות לאדם בלי רחמנות ולא איכפת לו שגורם להשני יסורים, כמו"כ כאן בעבודת ה' שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באים הדעות של האומות העולם שבו ומענים אותו עם הלשון הרע מה שהוא שומע מהם והוא צריך להלחם עמהם והם יותר חזקים ממנו, והוא נכנע בפניהם ומוכרח לשמוע בקולם, וזה גורם להם צער ויסורים, כמ"ש ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם וכו', הרי אנו רואים שהיסורים מה שהם סובלים מהיצה"ר, זהו סיבה שיהיה להם מקום תפלה.
נמצא לפי"ז דוקא בזמן שיש לו מלחמת היצר והוא חושב שהוא לא יכול להתקדם, דוקא כאן יש לו מקום התקדמות, והוא זצ"ל אמר שאין אדם מסוגל להעריך את החשיבות של הזמן שיש לו מגע רציני עם הבורא ית'. היוצא מזה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בידי אכזרים ואין להאומות העולם שבקרבו שום רחמנות עליו. ועיקר אכזריות שלהם שהם שואלים לו כמ"ש למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם, שזה שאלה של כפירה שרוצים למחות את שם ישראל ממנו, כמ"ש ואל תטשנו ביד אויבנו למחות את שמנו וכו', נמצא שעיקר מה שהם רוצים הוא לעקור את אמונת ישראל בה', ובטענות כאלו, הם מפרידים אותם מה', שהם לא יכולים להתקשר לה', להדבק בחיי החיים, ולהרגיש טעם בחיים הרוחניים.
לכן הם אומרים הגם שאנו שומעים כל יום את רוח הכפירה שלהם כמ"ש למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם, אבל שמך לא שכחנו, שאנו עוד זוכרים את הכתובת לאן לפנות, זאת אומרת הגם שה' לבד נשאר בנו ולא מה שיש בהשם, כי הם גורמים לנו שהשם ישאר לנו שם יבש בלי שום טעם, אבל מ"מ עכ"פ שמך לא שכחנו, לכן אנו מבקשים נא אל תשכחנו, היינו שהוא יתן לנו כח התקרבות אליו, בכדי שנוכל להשיג מה שנכלל בהשם הקדוש.