ומה שיש לנו לדעת עוד שאעפ״י שישראל כבר מוכנים הם מצד עצמם להיות לעבודתו ית׳ וגם הם פועלים מעצמם שלא בהכרח כלל כמ״ש, אמנם כח העבודה עצמה אינו ניתן להם אלא מידו ית׳ וזה מה שנתן להם בשעת מ״ת ומה שמקיים ומחדש לכל א׳ וא׳ תמיד, ותראי שזהו ענין ההפרש שבין המצוה ועושה לשאינו מצוה ועושה כי האדם המצוה יש כח בידו מסור ממנו ית׳ שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, משא״כ שאינו מצוה וראיה לדבר הכהונה שהכהן העובד מתקן כל העולם וזר שעבד חלל וחייב מיתה ולא עוד אלא שהכהן עצמו שעבד בלא בגדים הרי הוא כזר, כי הכל תלוי בכח העליון הורמנא דמלכא שביד המצווה לבדו, אמנם לא ינתן הכח הזה אלא למי שהוא מוכן מצד עצמו לקבלו כי לא ינתן לא לבהמות וגם לא למלאכים אלא לבני ישראל, שכבר הוכנו לזה מתחלה, ותראי כי זה מה שעשה האדון ב״ה לישראל בהר סיני שהנה לא נתן להם שם התורה כלה במעמד ההוא, אבל היתה הכנה כוללת לכל עבודת המצות, כי אז השלים להם תחלה כל העיטורים והמעלות הראוים לאדם העשוי לעבוד את יוצרו, שמתחלה נשפל מעלתו להיות עלול ליצ״ר כמ״ש ואז נמשל כבהמות נדמה, ובבואם אל הר סיני נתן להם האדון ב״ה כל היקר המגיע להם להשתלם במציאותם להיות להם כח להיות משרתים אותו ואז קירבם אליו באהבה שהוא ענין קרבנו לפני הר סיני וכן מה שאנו אומרים בכל יום וקרבתנו לשמך הגדול וכו' והדביקם אליו באהבתו ואז נתן להם תחלה הכח לשמור כל מצותיו ושמעשיהם בעבודתו יעשה הפרי הטוב המצטרך לתיקון הבריאה, והוא מ״ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו׳ ומשם והלאה נשארו ישראל מובדלים מן העמים ומעוטרים בכח עליון לשמור כל המצות לתקן בהם כל הבריאה כלה וכמ״ש ומתחדש דבר זה תמיד שאינו נפסק מישראל אלא כענין שנא׳ היום הזה נהיית לעם וכו׳ שחייב אדם לראות את עצמו כאלו מקבל תורה מהר סיני כי כל השבח הזה מתחדש לישראל דבר יום ביומו ודבר בעתו,