אמרה הנשמה וכי אינו דבר נראה לעינים מה שהוא טוב הוא שפע של הטבה ומה שהוא רע הוא שפע של הרעה.
אמר השכל שתים אומר לך א׳ שאין הב״ה משפיע רעה ח״ו כי הוא מקור טוב וממקור טוב לא יצא רע.
אמרה הנשמה וא״כ הרע איך בא והרי כתוב עושה שלום ובורא רע.
אמר השכל בורא רע כתוב ולא עושה רע לפי שהוא ברא הרע במציאות שאם לא היה בורא אותו לא היה נמצא אך אינו עושה אותו בקום עשה.
אמרה הנשמה וא״כ איך נעשה.
אמר השכל קראי כתיבי ה׳ ברצונך העמדת להררי עז הסתרת פניך הייתי נבהל תסתיר פניך יבהלון ומרע״ה כבר אמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול וכו׳ וזה כי הטוב הב״ה עושה אותו ממש בשפעו הטוב אבל הרע אינו אלא העדר שפעו וביטולו אם מעט ואם הרבה.
כי השפע הטוב בא בבלתיקון המצטרך לטובת הנשפע ואם יבטל ויעדר השפע לגמרי זה יהיה ביטול לנשפע ביטול גמור אך אם השפע לא יבטל לגמרי אך מתנאי שלימותו יתבטלו ויעדרו יהיה החסרון בנשפע ולא ביטול גמור ד״מ שפע המציאות והחיים בבואו שלם בכל ההכנות הטובות הנה יהיה הנשפע חי ובריא ואם יבטל לגמרי ימות הנשפע ההוא אך אם לא יבטל לגמרי אבל הכנותיו יעדרו ותנאי שלימותו הנה לא ימות הנשפע ההוא אבל יחלה ויחיה חיי צער וזה פשוט ונמצא שלא נוכל לומר שהטוב והרע הם ב׳ השפעות כמו שחשבת אבל הם תולדות ההשפעה והעדירה בכל או במקצת.
אמרה הנשמה הרי טעם א׳, והב׳ שייעדת לומר לי מה היא.
אמר השכל שכאשר נדקדק במציאות הדברים נמצא שאין הרעות אלא הפסדי הטובות עצמם,
ואלו נקח כל מיני הטובות שיש במציאות ונבין גדרם וכל הרעות ונבין גדרם ג״כ נראה שאין מציאות הרעות אלא הפסדי אותם הטובות עצמם ע״כ אין שייך פה לומר שתי השפעות הם אלא השפעה והעדרה וביטולה בכל או במקצת כמ״ש.
אמרה הנשמה וא״כ העה״ז שאנו רואים שהוא מורכב ודאי שיש בו טובות ורעות נצטרך לומר שנברא בב׳ דרכים בהשפעה ובביטול ההשפעה.
אמר השכל וכי דבר תימה הוא זה, זה פשוט וא״א לחלוק כי כל מה שהוא טוב מהשפעתו ית׳ הוא נולד וכל מה שהוא רע מהעדר שפע וביטולו נולד ודאי ואם אנו רואים טובות ורעות נדע ודאי ששתים הנה עשה האלקים השפיע וסילק שפעו ונבראו ב׳ הבריאות שזכרנו.
אמרה הנשמה אך זה אינני מבינה עד שנא׳ שמההשפעה נבראו בריאות הנה טוב אך מהעדר השפעה איך יבראו בריות הנה מהעדר לא יולד מציאות וא״כ לא נמלט מא׳ משתים או שצריך לומר שהב״ה ברא הרע בקום עשה ממש או שלא היה אפשר לו בריאה ומציאות.
אמר השכל כשאנו אומרים שהב״ה ברא העולם הנה ודאי נבין בתחלה בריאת הכלל, ואח״כ הפרטים פי׳ בתחלה הטבע עצמו ואח״כ אישיו והנה כשרצה האדון ב״ה לחדש הטבע בטוב ורע, הנה ודאי הוא שבאה השפעה ממנו לחדש מציאות הטבע וזהו הטוב, וזאת ההשפעה עצמה קצת ממנה נעדרה היינו ההכנות הטובות שהיו בה ותנאי השלימות שלה שהיו עושים הטבע בתכונתו טוב, והנה מציאות ההעדר היה הוא שחידש בטבע הפסדי המציאות הטוב שהם הם כלל הרע, וזה כי הטבע ודאי מתקלקל ממה שאין השפע מתמיד לו ואחר שחודשו ב׳ הענינים האלה בטבע הכללי נבנו האישים בפרט אלה עפ״י הענינים הטובים ואלה עפ״י הענינים הרעים ואמנם גם מציאות האישים נעשה ודאי בהשפעה כי כבר שמנו המוסד ראשונה שאין שום דבר נעשה אלא בהשפעה ואולם ההשפעה הזאת היא ההשפעה באה אחר ההשפעה שזכרנו שחידשה במציאות הכללי ההויה וההפסד וע״כ יש בחוקה לקחת מן הכלל של הטבע לצורך בנין האישים מה שיצטרך להרכבתם מן הטוב ומן הרע המחודש כבר, ואולם תראה כי אין אני אומר שנתבטלה ההשפעה לגמרי כי אז היו מתבטלים ודאי כל הנמצאות וזה הוא ההעדר שאמרתי שאינו יכול ליעשות מציאות אבל הענין הוא שנתבטלה רק במקצת שהרי הכנותיה ותיקוניה הם שנתבטלו והוא הענין כמו שיגיע לאיש שיחלה ולא ימות, כן מציאות הטבע הכללי הוא שמתקלקל בסוד ההשפעה קצת ולא לגמרי ומתחדשות הרעות שאינם אלא קלקולים במציאותו של הטבע השלם והרי המונח שלנו קיים לעד שאין הב״ה עושה אלא הטוב, והרע איננו עושה אלא מהתעדר שפעו הוא נולד.
אמרה הנשמה סוף דבר הבננו מציאות הרע איך מתהוה עתה צריכים אנו להשלים ענין זה לדעת כל גבולותיו.