אמר השכל אך מה שצריך לברר ראשונה הוא ענין מציאות האדם והעבודה המוטלת עליו לדעת מהו התכלית הנרצה בכל זאת.
אמרה הנשמה זה ודאי ענין שמבקש יישוב הרבה להבינו על בוריו בכל חלקיו.
אמר השכל היסוד הא׳ שעליו עומד כל הבנין הוא שרצה הרצון העליון שיהיה האדם משלים את עצמו ואת כל הנברא בשבילו וזה עצמו יהיה זכותו ושכרו, זכותו לפי שנמצא שהוא מתעסק ויגע להשיג השלימות הזה וכשישיגהו יהיה נהנה רק מיגיע כפיו וחלקו מכל עמלו, שכרו, שהרי סוף סוף הוא יהיה המושלם ויהיה מתענג בטובה לנצח נצחים.
אמרה הנשמה זה יסוד שכולל פינות רבות והנני ממתנת לשמוע מה תבנה על היסוד הזה שאז אבחין למפרע מה נכלל ביסוד הזה, אך דבר א׳ אשאל תחלה בכלל, היש טעם למה רצה הרצון העליון בדבר הזה.
אמר השכל הטעם פשוט והוא תלוי בתשובת שאלה אחרת שהיא למה רצה הב״ה לברוא נבראים.
אמרה הנשמה תשיב אתה לך ולי מלתא דשויא לתרויהו.
אמר השכל מה שנוכל להשיג בענין זה הוא כי האל ית״ש הוא תכלית הטוב ודאי ואמנם מחק הטוב הוא להיטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית״ש לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה, ואמנם כדי שתהיה ההטבה הטבה שלימה ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר וע״ז אמרו מאך דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה.
אמרה הנשמה הטעם מתישב כלבי, עתה השלם דבריך.
אמר השכל מן ההקדמה אשר הקדמנו יצא לנו שרש גדול להתבונן עליו והוא ענין החסרון ושלימותו כי עתה צריך לדעת מהו החסרון ומהו תולדותיו ומה הוא תקונו שתשלם בו הבריאה ואיזה דרך העשות התיקון הזה, ומה הם תולדותיו.
אמרה הנשמה אבל חושבת אני שהיה צריך להבין מהו השלימות שיגיע לו האדם כשהשלים עבודתו ושבת ממלאכתו שאז נבין למפרע כל זה שהזכרנו והטעם לזה פשוט ומבואר, כי הלא זה שישיג האדם לבסוף הוא מה שחסר ממנו בתחלה ומפני שחסר ממנו הוא צריך להשתדל ולקנותו.
אמר השכל כן דברת אמנם השלימות נוכל להבין אותו עתה בכלל ולא בפרט אלא שבדעתנו אותו בכלל נבין למפרע החסרונות בפרט כי עכ״פ כל חסרון הוא העדר שלימות ההוא.
אמרה הנשמה אמור מה שאתה אומר על השלימות הזה.
אמר השכל השלימות הזה פשוט הוא מן המקרא ומן הסברא והוא שיהיה האדם מתדבק בקדושתו ית׳ ונהנה מהשגת כבודו כלי שום מונע מפריד ומעכב, אב״א קרא אז תתענג על ה׳ ישבו ישרים את פניך שובע שמחות את פניך וכו', ואחרים כאלה רבים עד מאד הלא המה בכל פינות דברי הנביאים והכתובים גלוים לכל העמים דרשו מעל ספר ה׳ וקראו, ובדברי רז״ל העוה״ב אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, אב״א סברא, הנשמה אינה אלא חלק אלוה ממעל הנה אין תשוקתה ודאי אלא לשוב ולידבק במקורה ולהשיגו כטבע כל עלול החושק לעילתו ואין מנוחתה אלא כשתשיג את זה, אך מה יהיה ההתדבקות הזה ומה ההשגה הזאת אנו אין לנו כח להבין אותו כל עוד היותנו בתוך החסרונות, אבל מזה אנו מבחינים חסרונותינו כי כמו שידענו שהשלימות הוא ההתדבקות הזה כן נדע שהחסרונות הם כל הריחוק מזה והמניעה המתמצעת בינותינו ובינו ית״ש שבעבור זה א״א לידבק בו כמו שנתדבק אחרי אשר תעבור המניעה וזהו החסרון שאנו צריכים להשתדל להעביר ממנו ולקנות השלימות אשר זכרנו ואמנם כאן אנו צריכים להקדמה אחת עיקרית מאד.
אמרה הנשמה ומה היא.
אמר השכל שהאלוק ב״ה היה יכול ודאי לברוא האדם וכל הבריאה בתכלית השלימות ולא עוד אלא שמחוקו היה ראוי שיהיה כך כי להיותו שלם בכל מיני שלימות גם פעולותיו ראוי שתהיינה שלימות בכל שלימות אלא שכאשר גזרה חכמתו להניח לאדם שישלים הוא את עצמו ברא הבריות האלה חסרות השלימות והרי זה כאילו עכב מדת שלימותו וטובו הגדול שלא לעשות כחק גדולתה בבריות האלה אלא לעשותם באותה התכונה שרצה בה לפי התכלית המכוון במחשבתו הנשגבת וכאן נכללת ידיעה אחרת והוא מ״ש ז״ל גזרה חכמתו להניח לאדם שישלים הוא את עצמו ברא הבריות האלה חסרות השלימות והרי זה כאילו עכב מדת שלימותו וטובו הגדול שלא לעשות כחק גדולתה בבריות האלה אלא לעשותם באותה התכונה שרצה בה לפי התכלית המכוון במחשבתו הנשגבת וכאן נכללת ידיעה אחרת והוא מ״ש ז״ל שדי שאמר לעולמו די ושהשמים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם כמ״ש במדרש, והיינו כי ודאי היה יכול לברוא יותר בריות ממה שברא והבריות עצמם יותר גדולות ממה שברא ואם היה רוצה לברוא בריותיו לפי ערך הפועל לא היה להם שיעור כמו שאין שיעור לו וליכלתו אבל בראם לפי ערך הנפעל דהיינו ששיער בהם המדה והתכונה הנאותה בהם לפי המכוון בהם, ונמצא שעכ״פ עיכב כביכול יכולתו הרבה ובב״ת שלא תפעול בבריותיו כמו ערכה ולא תפעל אלא לפי ערך הבריות האלה הנפעלות ממנה.
אמרה הנשמה כל זה מוכרח ודאי כי מן האמונה הוא שהאלוק ית״ש הוא כל יכול בכל פנים וא״א לשים שום גבול או שיעור ליכלתו כלל וכל מה שאנו רואים שנברא ממנו בשיעור מיוחד ומוגבל לא יהיה לפי ערכו ח״ו אלא לפי מה שגזר רצונו לפעול.
אמר השכל נגדור הכלל הזה אחר נלך אל הקדמה אחרת עיקרית מאד, זה הכלל:
האלוק ית״ש מנע כביכול את עצמו פי׳ שמנע את יכלתו בברוא נבראיו שלא לעשות אותם לפי כחו אלא לפי מה שרצה וכיון בהם ובראם חסרים כדי שישלימו הם את עצמם ויהיה שלימותם שכרם בזכות מה שטרחו להשיגו וכל זה רק ברצותו להיטיב הטבה שלימה.
אמרה הנשמה עתה נשמע ההקדמה הזאת שאמרת.
אמר השכל אנו צריכים להבין עתה מהיכן נמצא כח באדם להשלים חסרונותיו כיון שנברא חסר אמנם הנה
אנחנו נכנסים עתה בים גדול ורחב ידים מאד כי הצעות גדולות ורבות יצטרכו לנו קודם שנבא להשלמת ענינינו, והנה לך צריך מתון מתון להבין הדברים בסדר נכון כי זה דרך החכמה לקנות ידיעות זו אחר זו עד שבסוף הכל יצא לאור ענין אחד שלם שהוצרכו בעבורו כל ההקדמות ההם.
אמרה הנשמה דבר דבריך על הסדר הנכון ואני הנני מקשבת בכל ההמתנה וישוב המצטרך.