תוכן

שמעתי י"ב שבט תש"ד
סיבת הכבידות שהאדם מרגיש בביטול הישות הוא מטעם חסרון האמונה, זאת אומרת שאינו מרגיש את מציאותו יתברך, בכדי שיהיה לו למי להתבטל. אבל בזמן שמתחיל להרגיש את מציאותו ית', תיכף הנפש כוסף להתבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו כנר בפני אבוקה, בלי שום סברה ושכל, וזה דבר טבעי. לפי זה יוצא, שעיקר העבודה צריכים לרכז רק על בדבר אחד, היינו להרגיש מציאותו. ובזה כל כוחו ומרצו, ולא יתבטל בדברים אחרים שאינם למטרה זו.
וצריכים לדעת שאין חילוק בין הארה קטנה לגדולה, אלא בהכלים של המקבלים, כמו שנאמר "אני הוי"ה לא שניתי". ומשום זה אם הוא מגדיל את הכלים כן תגדל ההארה. וגדלות הכלים תלוי בשיעור שנותן שבח והודיה. ולכן עד כמה שיתן שבח והודיה, בזה שהשי"ת קירבו אליו, כן תגדל ההארה.
וצריכים לדעת, כי אף פעם אי אפשר לבוא למידת חשיבות אמיתית של ההארה, מטעם שאין ביד האדם להעריך את מדת ערכה האמיתי, אלא כפי שיעור שהאדם מעריך אותה, בשיעור זה הוא משיג את מעלתה וחשיבותה. עד כדי כך, שיכול לזכות על ידי זה, שתקבע אצלו ההארה הזו בקביעות.