תוכן

שמעתי ממחרת ליוה"כ תש"ג ירושלים
לבאר מה שכתוב בזוהר הק', שהקב"ה שונא את הגופים. הנה הגוף נקרא רצון לקבל, והקב"ה ברא את עולמו לכבודו, כמו שכתוב, "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו אף יצרתיו אף עשיתיו". לכן הם בסתירה, שהגוף טוען שהכל בשביל הגוף, והקב"ה טוען שהכל בשבילו. ובשביל זה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד [בעולם]".
לפי זה יוצא כי עיקר המפריד הוא הרצון לקבל. זאת אומרת כי בזמן שהרשע בא ושואל להאדם מדוע הוא עובד, אין שאלתו למי הוא עובד, כי זו היא טענה שכלית, שמי שהוא בעל שכל מתעוררת בו הטענה. אבל טענתו של הרשע היא שאלה גופנית, היינו מה העבודה, היינו איזה רווח אתה תרויח מהעבודה הזו. זאת אומרת מה הגוף יקבל עבור טרחתו ויגיעתו. ובשביל זה שטוען טענה גופנית, אין להשיב אלא תשובה גופנית, שהיא: 'הקהה את שניו', ו'אילו היה שם לא היה נגאל'. מדוע? משום שהרצון לקבל אין לו גאולה. שגם אז בזמן הגאולה, כל הרווחים הם דוקא בכלים דהשפעה ולא לכלים דקבלה.
והרצון לקבל צריך תמיד להיות בעל בחסרון, כי המילוי של הרצון לקבל הוא "מות" ממש. היינו כנ"ל שעיקר הבריאה היתה לכבודו. לכן על האדם מוטל לבדוק תמיד את מטרת עבודתו, שיחשוב תמיד על כל דבר שהוא עושה, איזה נחת רוח יגיע מזה לבורא ית', ובהרצון לקבל הוא צריך לדעת ולהחליט אחת ולתמיד, ששום הנאה אסור לקבל לרשותו, והתקוה של האדם צריכה להיות שיזכה לרצון להשפיע, זאת אומרת מתי ה' יאיר עיניו שיזכה לעבוד רק תועלת הבורא. וזה פרוש הפסוק: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", "אותה" - היינו השכינה הקדושה, ומבקש שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" וכו'. השכינה הק' נקראת בית ה'.
ועל זה נבין את הפסוק: "ולקחתם לכם ביום הראשון", ודרשו רז"ל [תנחומא אמור כב]- ראשון לחשבון עוונות. וצריך להבין, מהי השמחה אם יש כאן מקום לחשבון עוונות?. וצריכים לדעת שענין היגיעה, היא בחינת המגע שיש להאדם עם השי"ת, היינו שאז האדם שאין מי שיכול להציל את מצבו המר אלא השי"ת, לכן יש לו מגע הדוק עם השי"ת. אחרת הוא רואה שהוא אבוד.
משא"כ מי שזוכה להשגחה פרטית, שרואה שהכל עושה השי"ת, בבחינת "שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים", ממילא אין לו מה להוסיף, לכן אין לו אז מקום לתפילה ולמעשים טובים.שהשי"ת יציל אותו, היות שהוא רואה שבין כך ובין כך, השי"ת עושה הכל. לכן אין הוא נצרך להשי"ת, ונקרא שאין לו מגע. משא"כ בזמן היגיעה יש לו מגע עם השי"ת.
שזה דומה מי שהוא רואה שנמצא במצב בין החיים והמות, ומבקש מחברו שיציל אותו ממיתה - איזה כוחות הוא מראה בתפילתו שחברו ירחם עליו. ואינו שוכח מחברו אף רגע שיצילו, לזה שמבקש מחברו שיוסיף לו תענוגים על מה שכבר יש לו. לכן אין להצדיק מקום לעבודה, כי לא כל כך נצרך, אלא לבחינת תוספת הוא צריך.
וכיון שכן אם השי"ת נותן לומקום עבודה, הצדיקים האלו הם שמחים מאד. לכן אם הוא: "ראשון לחשבון עונות". נבחן זה לבחינת שמחה כי נעשו עכשיו בעלי נצרכים להשי"ת, ויכולים לבוא עכשיו לידי מגע יותר גדול עם השי"ת, כי אין לבוא אל היכל המלך אלא בשביל איזה צורך.
וזה פרוש: "ולקחתם לכם". לכם דייקא, משום ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", היינו השי"ת יכול לתת אור ושפע, כי זה יש לו, משא"כ חשכות ומקום חסרון זה אין בגבולו; וזה כלל כי רק ממקום חסרון יש יראת שמים, ומקום חסרון נקרא הרצון לקבל, שרק אז יש מקום היגיעה, והגוף בא ושואל "מה העבודה", והאדם מוכרח לקבל את עול מלכות שמים למעלה מהדעת, "כשור לעול וכחמור למשא". בלי שום ויכוחים, אלא "אמר ונעשה רצונו" - זה נקרא לכם, שזה שייך לכם ולא אלי, היינו מהרצון לקבל שלכם.
משא"כ אם ה' נותן לו איזו הארה מן השמים, אז הרצון לקבל משתתק. אם כן כבר אין לו יגיעה, וממילא אין לו מקום לקבל עול מלכות שמים.
כמו שכתוב:"אוהבי ה' שנאו רע", כי רק ממקום שנאת הרע נמשכת אהבת ה', כלומר בשיעור שהאדם שונא את הרצון לקבל לעצמו, בשעור זה הוא מסוגל להשיג את אהבת ה'. וזה שכתוב: אוהבי ה', כלומר מי יכול לזכות להיות אוהב ה'? -דוקא זה ששונא את הרצון לקבל.
לכן אל יתרעם האדם בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, אלא להפך,כי רק אז יש לאדם מה שיתן לו השי"ת, היינו בזמן שיש לו עבודה להפוך את הכלי קבלה לכלי השפעה. כי רק מזה נמשך תענוג לה', והשי"ת אומר, "נצחוני בני".
וזה פרוש [בגמ' חולין ז, א] דרבי פנחס בן יאיר רצה לעבור את "הנהר", ואמר לנהר שהוא הולך לעשות רצון קונו, והנהר השיב לו שגם הוא עושה רצון קונו. היינו שהרצון לקבל היה טוען שהשי"ת ברא אותו בטבע זה שירצה לקבל תענוגים, והוא עשה מלחמה אתו, היינו שרצה להפוך אותו על בחינת השפעה. נמצא שעושה מלחמה עם הבריאה הנקראת רצון לקבל, שהשי"ת ברא אותו.
וצריכים לדעת, בזמן היגיעה אין מועילות שום טענות ומענות, כלומר שום שכליות לא יעזרו לו לנצח את הרצון לקבל בויכוחים. אלא צריכין להרבות רק כוחות הנקראים זווגים על דרך הכפיה, שזה סוד: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", היינו על ידי ריבוי התמדה אזי ההרגל נעשה טבע שני.
ובעיקר צריכים להשתדל שיהיה לו רצון חזק בבחינת השפעה, ולהתגבר על הרצון לקבל. וענין רצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים, היינו שבין הפסק להפסק.
וזה דומה למי שרוצה לשבור אבן, אם דופק הרבה דפיקות אבל הן חלשות, קשה מאד לשבור את האבן. מה שאין כן, מי שמרים את הגרזן, ואינו מניחו לאט לאט על האבן אלא בפעם אחת בכח גדול של התאמצות, אזי תיכף האבן נשברת על המקום, שנקרא שעושה עם הגרזן (שווינק) בזרם גדול, אזי האבן מתפוצצת.
לכן גם בעבודת השי"ת, מי שפועל בזרם גדול ולא בשהיות בינתיים, ובכל פעם הוא מוסיף יותר כוח התגברות, אזי הוא זוכה לשבור את האבן בזמן קצר.
אבל עוד צריכין לדעת, בכדי שהיגיעה תעשה מגע עם ה' יש תנאי קשה, היינו שהיגיעה תהיה אצלו בבחינת הידור, וזה מרומז באתרוג, "פרי עץ הדר", שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו.
נודע שיש ג' בחינות: א) הדר, ב) ריח, ג) טעם. טעם, פירושו כשהאורות מושפעים מלמעלה למטה, היינו למטה מפֶּה, ששם יש בחינת חיך וטעם, היינו שהאורות באים בכלים דקבלה. ריח, פירושו מלמטה למעלה, היינו שהאורות נמשכים בכלים דהשפעה, בסוד מקבלת ואינה משפעת למטה מחיך וגרון, שהוא בחינת "וַהֲרִיחוֹ ביראת ה'", הנאמר אצל משיח, שבחי' ריח מיוחסת לבחינת חוטם. הדר הוא בחינת יופי, שהוא בחינת למעלה מחוטמו, היינו שאין בו ריח, זאת אומרת שאין שם לא טעם ולא ריח. א"כ מה כן מהי הבחינה שיכול להחזיק בה מעמד? אלא בחינת הידור יש בו על כל פנים.
ואנחנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו דוקא טרם שראוי לאכילה, משא"כ בזמן שראוי לאכילה כבר אין בו ההידור. וזה דוקא כנ"ל, היינו בסוד "ראשון לחשבון עונות", כשיש שם מקום עבודה יש מקום לשמחה, של הידור, שדוקא בזמן עבודה, אזי מתראה אם יש לו שמחה מהעבודה, שהעבודה אצלו בבחינת הידור, ולא בבחינת בזיון.
היינו, שיש לפעמים שהאדם מבזה בבזיון את העבודה של קבלת עול מלכות שמים, היינו בחינת השחרות, ויותר היה בוחר בעבודה של בחינת לבנונית. ואם הוא מתגבר על מחשבותיו, ואומר שהעבודה הזו נעימה לו. ובזה מקיים מצות אמונה, ומקבל את העבודה בבחינת יופי והדר - זה נקרא שמחה של מצוה.
וזה ענין שהתפילה יותר חשובה מעניית התפילה, כי בזמן התפילה יש מקום יגיעה והוא נצרך לבורא ית', היינו שמצפה לרחמי שמים, לכן יש אז המגע האמיתי עם הבורא ית', ואז הוא נמצא בהיכל המלך. משא"כ בעניית התפילה, כבר יוצא מהיכל המלך, כי כבר לקח את מבוקשו והולך לו.
ועם זה יובן הפסוק: "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך". שמן נקרא אור העליון כשהוא שופע. תורק, היינו בזמן הפסקת השפע, שאז נשארת בחינת ריח מהשמן. (היינו, בחינת רשימו על כל פנים נשאר. משא"כ בחי' הידור, שאין אז שום אחיזה, היינו אפילו בחינת רשימו אינו מאיר כנ"ל.)
וזה ענין בחינת עתיק ואריך אנפין. שבזמן התפשטות השפע, נקרא בחי' אריך אנפין, שהוא בחינת חכמה, היינו השגחה גלויה. ועתיק, היינו שנעתק האור, שהוא בחינת הסתלקות האור, שאינו מאיר, שהוא בחינת הסתרה, שאז הוא זמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא זמן קבלת כתר המלך, שהוא בחינת מלכות דאורות, היינו מלכות שמים, שעל זה נאמר בזוה"ק, שהשכינה הק' אמרה, 'דלית אתר לאתטמרא מנך'. שאפילו בהסתרה הכי אפשרית במציאות, גם כן מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה. והטעם הוא כיון שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע, אם כן מה שיש בידו, הוא משפיע. ואם השי"ת נותן לו משהוא יותר, אזי הוא משפיע יותר. ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהשי"ת יציל אותו מהמים הזדונים, ונמצא שגם באופן זה יש לו מגע עם השי"ת.
והטעם שנקראת עתיק, הלא עתיק היא מדרגה גבוהה? הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מההלבשה הוא יותר גבוה.
והאדם יש היכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא אפס המוחלט, מטעם ששם אין יד האדם משמשת. היינו, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזו התפשטות האור בכלים. ומטרם שהאדם מזכך את כליו שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים. ורק אם האדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, אז האור נמצא שם בתכלית השלמות, והוא יכול להרגיש איזו הרגשה מרוממותו של האור העליון. משא"כ כשהאור בא לכלל התפשטות, האור כבר מוכרח להצטמצם שיתאים, לפי ערך טהרת הכלים. נמצא שהאור כבר במדרגה קטנה. משא"כ כשהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות, אזי האור הוא בתכלית השלמות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.
היוצא מזה, כי חשיבות העבודה היא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל. ורק אז הוא נכנס בהקדושה.
עוד יש לדעת הנה "זה לעומת זה עשה האלקים", ז"א שהס"א אינה מגלה את פרצופה האמיתי רק בזמן שהאדם הולך בדרך האמת. כי בזמן שהאדם טוען 'כולה שלי', אז הס"א טוענת כנגדו וצועקת גם כן 'כולה שלי'. לכן בזמן שהאדם רואה שהגוף טוען 'כולה שלי' בכל כוחו וטוען "מה ומי" - אז הסימן שהולך בדרך האמת, ורק אז הוא מקום העבודה הקולע למטרה, שזהו סימן, שהוא לוחם ושולח את חציו לרישא דחויא [ראש הנחש].
והאמת היא כנ"ל, שהס"א טוענת רק מה העבודה, ומי, היינו "מי ה' אשר אשמע בקולו" היא טענה שכלית. והשכל אינו עצם בפני עצמו, אלא שהוא בחינת מַרְאָה, מה שנמצא בהחושים מתראה כך בהשכל. שזה סוד "ובני דן חושים ", שהשכל אינו דן אלא לפי מה שהחושים נותנים לו לעיין ולהמציא, איזה המצאות ותחבולות שיתאימו לתביעות החושים. אזי הוא ממציא תחבולות שהחושים ישיגו את מבוקשם, אבל בפני עצמו אין לו שום רצון לאיזו תביעה שהיא. לכן אם נמצא בחושים תביעות של השפעה, אזי השכל עובד לפי קווי השפעה ואינו שואל שום קושיות.
והשכל דומה כמו שאדם מביט במראה לראות אם הוא מלוכלך, ולראות בדיוק את מקום הלכלוך בכדי להתרחץ. וכל המקומות המכוערים שהמראה מראה לו, אזי הוא הולך לתקן. אבל השאלה העיקרית והקשה ביותר היא, מה נקרא דבר מכוער: אם דרכי קבלה, או דרכי השפעה, וזה אין המראה שהיא השכל קובע, אלא דבר זה תלוי בהחושים, שהחושים קובעים את זה.
לכן כשהאדם מרגיל את עצמו על דרך הכפיה לעבוד בבחינת השפעה, אזי גם השכל פועל לפי קוי השפעה. לכן אין שום מציאות שישאל השכל שאלת 'מי', באם החושים כבר התרגלו לעבוד בבחינת השפעה. היינו, אם אין החושים שואלים בחינת 'מה', אין השכל יכול לשאול שאלת 'מי'.