תוכן

אושפיזא דמשה רבנו ע"ה ג' דחוה"מ סוכות תש"ג
צאן הוא ענין יציאות. יתרו, בחי' דבר מיותר. חותנו, בחי' יראה, מלשון תֵּחָת. כהן, בחי' עובד. מדין, בחי' התגברות הדינים, שהיה הולך רק בבחי' דין ולא מבחינת חושים, כמ"ש: "ובני דן חושים". ז"א שמשה היה רואה את היציאות שיש לו, שזהו לבחינת יתר, והעבודה שלו היתה בתוך השכל והדעת, ולא מבחי' חושים. אזי "וַיִּנְהַג את הצאן אחר המדבר", היינו שיחד את כל היציאות שהיו לו, אחר המדבר-העולם (מדבר, מלשון "דַּבָּר אחד לדור". היינו אחר מנהיג העולם), ז"א שאמר שכל היציאות הן מצד השי"ת ולא מצד כח אחר.
ויבא אל הר האלקים חֹרֵבָה, ואז בא לידי הרהורים, מדוע עושה לו השי"ת כך, עד שנתיבש. חורב הוא בחי' יבש, ז"א שהיה רואה שמכל הדינין שהוא דן עם בחי' השכל, הוא בא לידי חורבן, ונצטער הרבה. אז: "וַיֵּרָא מלאך ה' אליו בלבת אש", ז"א שנתלהב לבו, והיה בוער כאש. מתוך "הסנה", היינו ממקום השנאה שהיתה לו מקודם כלי המפריד, ראה עכשיו שהוא מלאך ה'. היינו שכל אלה הדברים שהיו באים אליו, בתור תפקיד שירחקו אותו מהשי"ת, והיה חושב שהם שלוחים של סטרא אחרא - ראה עכשיו שהם היו שלוחי דרחמנא.
על הפסוק: וירא והנה הסנא בוער באש, אומר התרגום: וחזא והא אסנא בער באשתא. אסון פירושו מלשון "אתון" (ת' וס' מתחלפין), היינו "חמור", והחמור נק' אסון משום שהוא מביא כל האסונות לעולם. וראה שבחמור הזה קשורה האש, כדוגמת שלהבת הקשורה בגחלת או בפתילה.
ויאמר אסורה נא ואראה וכו' מדוע לא יבער הסנה. היינו שראה שכל האש קשורה בחמור, ז"א ברצון לקבל, אם כן - מדוע לא יבער הסנה, ז"א שראה שהרצון לקבל עדיין לא נתבטל. וזה פירוש: וירא ה' כי סר לראות, שהשי"ת [ראה] שהוא רוצה לבטל את הרצון לקבל מכל וכל, שלא תהיה לו שום תקומה. אז, ויקרא אליו אלקים 'מתוך הסנה', היינו שהסנה צריך להשאר, כי דוקא מתוך הסנה, ויקרא אליו אלקים, ויאמר משה משה.
כי פירושו של משה הוא, "כי מן המים משיתיהו", מן המים הזדונים הוציא אותו. זאת אומרת, שהשם משה נק' על שם שיש מים, והוא שולט על המים. משא"כ כשאין מים הזדונים, היינו שאין סנא, אזי לא נק' שם משה. כמ"ש: "אוהבי ה' שנאו רע", ז"א בזמן שיש רע, יש מקום לגילוי אהבה ולגלות את החדוה והשמחה, כי זהו כל החומר שבבריאה. וזה פי': אל תקרב הלם, היינו אל תקרב להם, שהסנה שהוא סוד הרצון לקבל, צריך להיות ואסור לבטלו, אפילו שהוא בחי' רע, אלא התיקון הוא, "אל תקרב הלם", שאסור להתקרב אליו ולהשתוות אליו, אלא צריך להיות בהופכיות הצורה עמו.
וזהו שמצוהו ה', "של נעליך מעל רגליך". "של" מלשון "שעל וצעד", שבהקדושה צריכים לכבוש כל נקודה ונקודה ע"י היגיעה. וכל צעד ושעל, כשכובשים הוא דוקא ע"י תיקונים מיוחדים. והתיקון לכבוש את השעל - נעלך, שצריך לנעול במנעל את הרגלים, היינו בחי' המרגלים, שדוקא ע"י תיקון זה, יכול לכבוש את הסטרא אחרא ולהכניסה תחת רשות דקדושה. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, המקום נק' בחי' הסנה, היינו הרצון לקבל, ומתי נקרא "קדש" - אם אתה עומד עליו, היינו שאתה הוא השולט עליו. היינו, שהרצון לקבל ישנו במציאות, אלא אתה עושה ההפך, ודוקא באופן כזה נקרא קדש. "אדמת" מלשון דומם, היינו שעושה עצמו כבהמה, שהוא בחי' למעלה מהדעת.
"ויאמר אנכי", היינו שזכה אז לבחינת אנכי, ולא יהיה לך, זאת אומרת שזכה לבחינת אמונה בקביעות. "אלהי אביך", היינו מה שהיה מקודם בחי' אֹיְבֶךָ, ז"א שכל דבר שבקדושה היה נראה לבחי' אויב, זכה עכשיו לבחי' אביך, מלשון ולא אבה וכו', ז"א שקבל עכשיו את העבודה בבחי' רצון ואהבה.
"אלהי אברהם", מה שהיה מקודם בחי' אב-רע, מה שבאב, ר-הם. זאת אומרת, אב היינו הרצון לקדושה, היתה שאלת מה, והרגיש בחי' רע, נעשה עכשיו אלקי אב-רם. שהרצון לעבודה נעשה אצלו לבחי' "רם", רם ונשא, שהוא בחי' רוממות ה'. אלהי יצחק, היינו מקודם יו"ד, בחי' הנקודה, שהיא בחי' שפלות לבחינת צחוק. עכשיו ראה שה"יו"ד" הוא בחי' צדיק, 'חק'. היינו כשמקבלים את היו"ד אזי זוכין לבחינת צדיק, וזהו בחי' חק. אלהי יעקב, מקודם היתה היו"ד - בחי' עקב, שהיה ממאס בה. ועכשיו הוא ראה שהיו"ד היא בראש, שעל ידי זה שהיוד אצלו בחי' ראש, הוא זכה לבחינת אמונה בקביעות.
ויסתר משה, היינו שגם עכשיו קבל על עצמו, ללכת בבחינת הסתרה אבל מרצון. היינו, כי ירא מהביט, מטעם יראת שמים, אבל כבר היה יכול להסתכל ולהביט. היינו, שאחר המראה שראה - בחר ללכת בבחי' רעיא מהימנא.