תוכן

סוד תפילה בציבור

(שנת תרע"ט)

'לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו' (בראשית כט, ז), וידוע דכל דברי צדיקים דיבורם פונה לעילא, וזה שנאמר לו ונתגלה על ידי רועי חרן, כי אי אפשר לְהַגְלוֹת את האבן מעל פי בארה של גילוי רחל, עד שנאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר.

ולענ"ד אפשר לומר, שידוע שלפני כל גילוי מוכרח בחינת כיסוי, בסוד קַדְרוּתָא דְצַפְרָא, ולזה כיון שהגיע יעקב לבארה של גילוי רחל ליעקב, לא הרגיש כל כך אהבת רחל כמו בכל הדרך אשר עבר במקלו את הירדן אחריה (ע"פ בראשית לב, יא). ועל כן שם לבאר העליון פניו, כי הבין שנסתם הבאר בהאבן, ובחינת יעקב היא להעלות את החיצוניות, ועל כן שם לחיצוניות פניו. וזה סוד 'וישב על הבאר', דהיינו בחינת ישיבה.

ותיכף עמד בתפילה, ושם לרועי צאן אדם פניו, 'מדוע וגו' השקו הצאן ולכו רעו', דהיינו בסוד 'איכה תרעה ואיכה תרביץ'. ובאה אליו המענה, 'לא יוכלו וגו' עד ונאספו כל העדרים' (בראשית כט, ח), דהיינו, עד שלא הגיע יעקב לבחינת זווג בחיצוניות, היה הכלל ישראל כולו, גם ארבע אמהות, תלוי ונכלל בו לבדו, ולכן היה עבודתו עד הנה ביחידות שלא בציבור, שלא היה צריך לשום סיוע מאחרים, והיה חזק בכח העבודה בלי עייפות לעולם. אבל באותו רגע שהגיע זמנו לזווג רחל להוציא ע' נפש, תיכף הרגיש בעצמו בחינת תשות כח, וזה שדבר והתפלל כל זה (ובאמת ידע) וזה שלא גלל יעקב האבן מעל פי הבאר טרם גילוי רחל. אבל בגילוי רחל לו, נשלם בחינת זווג עינים, לכן באותו זמן כלל ישראל נכללו בו, ואם כן נאספו באמת כל העדרים שבאותו זמן, על כן 'וַיָגֵל יעקב את האבן מעל פי הבאר' (בראשית כט, י).

אבל מכאן והלאה, כשנתפשטו ע' נפש דיעקב ולששים רבוא נשמות, חזר הדבר לקדמותו, שצריך אסיפת כל העדרים לגלול את האבן מעל פי הבאר, ובהחסר כח מחלק אחד, גורם תשות כח בכל הקומה. וזה סוד 'פרט שצריך לכלל' (בכורות יט, א), ו'כל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו יצא' (כריתות ב, ב).

כי אדם 'כציץ השדה כן יציץ' (תהלים קג, טו), וכל נקודת הציצים עולה לפרח אחד, כלל דיעקב ושבטים, מטה שלימה. וזה ניתן גבול מיוחד לכל נפש ונפש בבחינת קבלת אור מלעילא בעולם הזה בסוד העבודה, וזה גדול מזה וזה לעילא מזה, ואין פרצוף דומה לחבירו. ואותן הגבולים בציורם, דומה ממש לדמות קוי וניצוצי נקודות הפרח, שהגבולים שבכל חלק ונקודה מהפרח מעמידים היופי של הפרח, ובהעבור לנקודה וחלק מהפרח גבולו, או קטן או גדול, יגרם כיעור לכללות הפרח, ואי אפשר ליטול חלק מפרח לפי עצמו ולהסתכל ביחידות, כי אז לא תואר ולא הדר לו לאותו חלק.

וזה סוד שהמשיל הזוהר (נשא אות יט; ויקרא רבה ד, י) לשנים שבאו בספינה והיה אחד קודר תחתיו, גער בו חבירו: למה אתה קודר. ואותו שוטה ענה לו: מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודר. כי באמת מקלקל היחיד יופי כל הדמות.

ובזה יובן שבחורבן בית ראשון לא הצילו החרש והמסגר את בית המקדש מלהחרב, מפני רוב דורם שקלקלו היופי, והגם שבעצמם לא היה שום פגם, כי אין הנבואה שורה במקום פגום, אפילו מעט מהמעט.

וזה סוד תפילה בציבור, שאסור לו ליחיד לצאת מהכלל ולבקש על עצמו (זוהר ויצא אות רפה; בא אות כד), אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי זה לא יתכן להרחיב גבולו ושאר גבולי של ציצי הפרח ישארו על מקומם, כי כמו הקוטן יפגום היופי, כן הגודל. כי כל קוי ועיגולי הפרח, צריך שיהיה להם ערך בין גבולים כנ"ל.

וזה סוד 'הצילה מחרב נפשי ומיד כלב יחידתי' (תהלים כב, כא), דהנה היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, בסוד כל המתגאה וכו'. כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. כי הנוטל חלק מהפרח, לא די שמגנה יופי הפרח בכללו שיש פגם בהערך שבהם, אלא גם לאותו חלק לא תואר והדר כלל, ושום גוון שֶׁבַּעַיִן לא יחשבהו, ועל כן מחריב נפשו, ועוד גורם שמוסר בחינת יחידה שלו לכלב. דהיינו, סוד ב"ן הוא פירוד הנקודות, וסוד מ"ה הוא חיבורם לפרח אחד, וסוד יחידה היא המקבלת אור מ"ה, ולכל אדם נמצא יחידה. ובסוד התפשטות הוא בפני עצמו, וזה שגורם כל גבול בסוד הרגשת האדם את עצמו לאני מיוחד, דהיינו יחידה. ובאמת בשורש נקרא יחידה, מפני ששמה כל נשמות ישראל יחידה וכלל אחד, ובסוד מונה מספר ואין מספר, בסוד כלל ופרט, בסוד הבחירה.

וכל אדם, תכלית הנרצה מעבודתו להמשיך עליו אור יחידה, שתשלם רק באסיפת כל העדרים כנ"ל. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות כנ"ל, ע"כ יוצא מהכלל ומחריב לנפשו שהוא מחזה ולמטה בסוד התגלות והתפרטות הנפשות כנ"ל, ולא עוד, אלא שגם בשורש יחידה הוא ממסיר (-מוסר) לכלב סוד התפשטות שם ב"ן לבחינת 'כלבים אלמים לא יוכלו לנבח' (ישעיה נו, י), שלא תעלה כלל שועתם השמימה לזווג מ"ה לב"ן, דהיינו ליחד, אלא ח"ו מסירא לכלבא, דהיינו הפירוד חלילה, בסוד הב הב דבנות גיהנם.

וזה סוד 'לכל בני ישראל היה אור במושבתם' (שמות י, כג), דהיינו, מקום מושב על הכסא, שהוא מחזה ולמטה, מקום שהחסדים מגולים ומתפשטים (דבנה"י אין הפנימיות מתעלם ואין שמה בני מעים). וגם 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו' (שמות יא, ז), דהיינו, שלא היה אפילו התעוררות לכל פרט מבני ישראל לדרוש שום דבר ביחידות בסוד הב הב, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה (שמות יד, ח), והבן.

וצריך אדם להאסף בכל כחו בכלל ישראל בכל פניות לה', בתפילה ועבודה, כי העזה וחרפה גדולה לגלות ערוותו בפני וכו'.

וזה סוד 'לא תעלה במעלות על מזבחי' (שמות כ, כג), פירוש, בבחינת פרט שזה למעלה מזה וכו'. ועוד, שהוא בחינת חפץ להתנשאות על זרע קודש, ועם קדוש לא צריכים אליו, והוא פוסע על ראשי עם קדוש ודורש גדולה עליהם, שזה חרפה, חס מלהזכיר עוד מכאן ולהלאה.

אלא יכלול את עצמו ביחידה, שורש כל ישראל, בסוד 'אני ראשון ואני אחרון' (ישעיה מד, ו), ואז כחו ממש ככח יעקב, ואז יוכל ביד החזקה לגלות האבן מעל פי הבאר וישקו כל העדרים מבאר מים, כי הגבול הקודם יוסר מעל כל נפשות ישראל, הן למטה הימנו והן למעלה הימנו. ואז אדרבה, ציורי גבולי פרח הנותנים פאר ויופי לא ישתנו כלל, כי בציורם הקדום ישארו, אבל גבול כלל הקדושה יתרחב מאד, וגורם 'לכל בני ישראל היה אור במושבתם'. ואז אפילו בחינת כלב פרטי שלו ישאר אלם, כי יתגלה האור אפילו בסוד המושב שלו, דהיינו מחזה ולמטה, כי כן טבע אור הכלל השורה על הפרט, שבטל לגבי (אולי צ"ל לגביו) מציאות הפרט שלו, ואינו מרגיש את עצמו.