תוכן

"ויכל אלקים ביום השביעי", במדרש: "מה היה העולם חסר? מנוחה, באה שבת באה מנוחה". וצריך להבין שאין מלאכת המנוחה שלימה כשאר מלאכות שבשב ואל תעשה, כי יודע שאחר השבת יתחיל בחזרה לעבוד ולמשא. והאמת שקדושת אור שבת קודש כל כך גדולה, שמשביתה ממנו ידיעה זו, וסובר שלא יהא צריך לעבודה יותר (בסוד "לא האמינו מלכי ארץ כו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים"), אלא אם כן צריך להבין שסוף סוף אינה בשלימות, כיון שבא אחריה לעבודה, ואתה אומר ויכל וכו'. אלא האמת שלא היה העולם חסר עצמות המנוחה, אלא לטעום טעם המנוחה, כי עצמות המנוחה אינה שייכת כלל לעוה"ז, כי "לא תוהו בראה, אלא לשבת יצרה", להשתכר ולהרויח תמיד יותר ויותר, ולא לקמץ ולהכיל מהמזומן לו, אלא טעם המנוחה חסר באמת, מפני שזו תתן אומץ וכח להעובד, שיעבוד את העבודה המוטלת עליו בשלימות. לכן נתן לנו השי"ת באהבתו טעם המנוחה בגילוי גדול בזמן אחד, ונשלם העולם כדי לעבוד בכח המנוחה הזו ביתר שאת וביתר עוז.
וזה שטענה השבת: לכולם נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג!? ואמר לה הקב"ה: כנסת ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת – כנסת ישראל הנו בן זוגך, היינו דיבור "זכור את יום השבת לקדשו". פירוש: כנ"ל דהשבת טענה – דכיון שקבעת קדושתי בעולם, אם כן בהתקדש האדם בקדושתי, הלא ישאר בלי בן זוג – שלא יהיה לו מקום לזווגים ועבודה לפרות ולרבות, והבטיח לה השי"ת שכנסת ישראל יהיה בן זוגך, דהיינו שתתעלה למעלה עליונה סוד קדושת ישראל, לי ראש, ואדרבה העבודה תהיה גדולה מתחילה ומורגשת ביותר, והיינו דיבור "זכור את יום השבת לקדשו", פירוש: שהזהיר להם הקב"ה שלא להשאר מחמת קדושה הנ"ל בבחי' נוקבא, אלא זכור וכו', והבן מאד.