תוכן

'מלאך ממונה על התאוה' (בראשית רבה נג, ו). פירוש, לכל חשק ותענוג צריכים הסכמת כל הציבור[1], ועכ"ז יש רק אחד שהוא הממונה על הפעולה שפועל למענהו עצמו, ואחר גמר הפעולה מפסיק עבודתו, והציבור נשארים כמתמיהים והולכים להם.

כמו מלאך הרעבון שממונה על אכילה להשקיט רעבונו, ובמלאכתו נמצאים כל הציבור בהסכמה אחת, ועוזרים לו בכל כוחם, ואחר שעשה את שלו מניח אותם והולך לו, והוא שמח והציבור עייפים (והקֵבָה ישנית). עד"ז מלאך הממונה על הזווג, כל האברים מתקבצין לו בהסכמה אחת ועוזרים אותו בכל מאמצי כוחם, ובהגמרו את שלו מניח אותם והולך לו וכל הציבור יגעין.

אמנם יש חפצים הרבה שהציבור נכספים אליהם בהסכמה אחת ולא אדונים [אלה] לאלה, כמו הקנאה והכבוד ותאות ממון, וע"כ אינם נפסקים, שאין שם ממונה אשר יוציאם ואשר יביאם. והיינו משום שאין באלו תועלת לעובדיהם, ולא נבראו כלל בשביל עצמם, זולת בדרך שְׁאֵלָה להביאם אל היחוד. וזה הכלל, הכל הולך אחר המטרה, דכל שיש לו מטרה נידון כמותה, אם גשמי מוכרח להיות נפסק, ורוחני אינו נפסק.

ובזה תבין קומת כל גשם[2] לפי המלאך שלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל, והכאה היא הכיסופין והגעגועים של הגשם, ואמירה היא החשק והתענוג של הפעולה, דכל מכה חושק, וכל מקבל ההכאה מתענג, ובזה תמצא בהגשם ב' כחות: אחד מתיסר ואחד מתענג, שהם הולכים ונגדלים בו בהתקרבות הפעולה ... האוכל לרעבונו והשותה לצומאו, וזה נקרא כח הצומח.

ואם נחסר באחת משני ההפכים הנ"ל, דהיינו מתייסר והפעולה ביאוש הימנו, אז הוא דומם. ואם מתענג ואינו מתייסר נקרא גם כן דומם, כי אין בו צמיחה שיהיה הולך וגדול.

... כללא נקוט בכל הגשמיים שנראין ונדחין[3], מתיסרין ומתענגין, וזה שיעור קומתם.

*

אם יאמר לך אדם שיש איזה בריה בעולם שמתייסר פחות ממך והוא בריא כמוך – אל תאמין לו.

*

... עיקר השאלה וההבדל הוא רק במין היסורים והתענוג, שיש משמשים בב' הכוחות להמציא או להחזיק בריה שפילה שאין בה תועלת לא לעצמה ולא לאחרים, ויש שמצוי בקומתם תועלת לאחרים ולא לעצמם, ויש שמצוי הן לעצמם והן לאחרים, ובשביל כת הג' נברא העולם, כי קומתם שלימה.

'אני עמל והם עמלים, אני רץ והם רצים' וכו'[4] – וזהו שכתוב בשיר היחוד (ליום שני), 'אלוהיהם שהם עובדים להם, גמול אין משיבם'. 'אדם לעמל יולד' (איוב ה, ז) איני יודע בעמל של מה[5].

כת א' המה רק לראות בהם, על דרך 'ויצאו וראו בפגרי אנשים הפושעים בי' (ישעיה סו, כד), כי הישות נלמד ונשלם מן ההעדר[6], ולפי גודל הישות צריך לגודל ההעדר שיוקדם לו, ועל כן מצויה לנו הכת הזאת ונערכים לעינינו לראות איך הם מתיסרים ומתענים כמונו ומרוצים בקומתם השפלה ורוצים בקיומם כמונו ממש, והיינו 'לחרפות ולדראון עולם' (שם). כת הב' המה כמו הדוממים שהם בחי' ה... ... ניקח כל מחיותינו ולא היה לנו קיום בלעדם. וכת הג' המה החפץ... [חסר שורה]

[7]...שיעור התיחסו עם הרוחני, וזהו שכתוב (תהלים קמה, ט) 'ורחמיו על כל מעשיו', ולא נאמר בריותיו, בשביל ... ... התיחסותם במעשה הבורא וכוונתו למטרה הרוחניות.

ענין יסורים ותענוגים אינו בעצם, אלא בדמיון המשיגים, ועל כן יתייסר ויתענג במהות מיתת אביו בשביל החסרון והקנין, ויברך דיין האמת וטוב ומיטיב[8].

*

התקוה היא החיים, שמן הכאה והאמירה[9] מתגדל קומת החי, שהוא שיעור התקוה לעתידות הטוב, ובהתחזק התקוה - קומתו נגדלת, ובהתמעטה - קומתו נמעטת, וביאוש מן הטוב - נמצא מת[10]. וכן להיפך, החי נמצא מקוה, וכשהוא בריא אולם[11] - יהיה הבטחון בעצמו בחוזק גדול, וכשיחלש - יתמעט בו שיעור התקוות שבו, וכשימות - נמצא ביאוש מן כל הטוב. ובזה תראה שהמה ממש אחד, ולא תוכל לחלקם לשנים.

וסימנך, שעד ארבעים שנה יהיו כל תענוגותיו מהקדימה ומהבטחון בעצמו, וממ' ולמטה בימי הירידה יהיו לו כל תענוגיו בעוברות, והתקוות והחיים יורדות וממעטות.