תוכן

י) אמנם דניאל, שהיה בסוף שבעים שנה של גלות בבל, וראה בנבואתו, שאעפ"י שיבנה בית שני, עתיד הוא ליחרב, חרבן עצום שאין לו קץ, כי הבית הראשון כשנחרב, ט"ס נתעלו בז"א, ולא נטלו הקליפות, אלא הארת ה' ראשונות דז"א. וגם כי אחר שעת החרבן, חזרה פרצוף גמור מן החזה ולמטה באחור. אבל עתה, נשארה תמיד בסוד נקודה קטנה תחת היסוד, וכל ט' ספירותיה ירדו אל הקליפות. לזה אמר איה גבורותיו, כנודע שכל בנין הנקבה, היא ע"י הגבורות שבעיטרא דגבורה, כי ממנה מתפשטים גבורות הרבה בנקבה, והם ההוד של ז"א, שממנו נעשה הבינה של הנקבה, גם יש בה גבורה והוד, וכל אלו נקראים גבורות. וזה שאמר גוים משעבדים בבניו, שהם הגבורות הנמשכות מן הגבורה עילאה, ואלו הגבורות נקראים בניה, והקליפות עולים ומשעבדים בהם, א"כ איה גבורותיו. ולכן לא הזכיר הגבור, שמציאותו יותר למעלה, כי אפילו הט"ס שלה, גלו בין הקליפות. נמצא, שעיקר אבידה זו של הט"ס שבה, שגלו בין הקליפות, והיא לז"א עצמו, כי שם היו, ומשם ניתנו בנוקביה כנז"ל. והנה כמו שאדם הראשון כשחטא, גרם מיעוט בנוקבא דאצילות, כן נפגמו כל עולמות: בריאה, יצירה, עשיה. ונתמעטו, וכנגדם נתרבו הקליפות, כמו שנבאר בע"ה.