תוכן

תשמ"ו מאמר יז
חז"ל במסכת ברכות (דף לב), וז"ל דריש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל, מנ"ל ממשה, דכתיב ואתחנן וכו'.
ופירש זה אאמו"ר זצ"ל, היות שמי שרוצה לבקש ממי שהוא שיעשה לו טובה, הוא צריך לדעת אם יש בידו לתת לו מה שהוא מבקש ממנו, כי אם אין בידו, מה הוא התועלת שמבקש, ב' שיהיה לו לב טוב לתת, שיכול להיות שיש לו לתת מה שהוא מבקש, אבל אין לו לב לתת.
ולכן צריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, כלומר שיאמין שיש בידו להקב"ה את הכל מה שהאדם מבקש, וגם הקב"ה הוא רחמן ונותן לכל אחד ואחד משאלותיו לטובה.
ולפי זה יוצא, לענינו כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות הוא לאיזה מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בההתועדות, אז הוא רוצה לקנות מה שהוא, א"כ צריכים להשתדל שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו שהולך הביתה.
ויש לפעמים שבעת הישיבת חברים כל אחד מרגיש טעם בהישיבה, ואז לא עולה על מחשבתו לחשוב במה, היינו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה, זאת אומרת מה יש לי ביד שקניתי בישיבת חברים, מה שלא היה לי לפני שבאתי להחברה, אז הוא רואה שאין לו בידו מאומה.
וזה דומה כמ"ש (דברים כג, כה) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן.
ויש לפרש זה כי בזמן שמתאפסים החברים, שזה מכונה כרם - רעך, כשיושבים ואוכלים ושותים ביחד ומדברים, על תהו ובהו, בשעת מעשה הגוף נהנה וזה נקרא בדומה ואכלת ענבים כנפשך שבעך, אבל כשהולכים הביתה ורוצים לראות מה שיש להם בהכלים בכדי שניקח משהו חיות להבית, היינו בזמן שעוזבים את ההתועדות, ורוצים להסתכל מה יש לנו בהכלים מכל המסיבה, אז רואים וכליך לא תתן, אין שום דבר בהכלים שנוכל להחיות את הנפש לאחר ההתועדות.
אולם האדם צריך לראות בעת שהוא נותן איזה יגיעה שלא יהיה בלי שכר, כמו שאנו אומרים בתפלת ובא לציון, למען לא ניגע לריק, אלא כשהאדם הולך להתועדות הוא צריך לקנות שם מזונות, גם כשהוא הולך הביתה שיהיה לו היכולת להסתכל אם יש לו מה להכניס בתוך הכלים, ואז יהי לו מזונות להזין את עצמו, עד לפגישה שניה, ועד אז יהי' לו מן המוכן ממה שרכש בעת אסיפת החברים.
אי לזאת צריכים מקודם לסדר שבחו של ההתועדות, ואח"כ לראות מה לקנות מהפעולה הזאת, כנ"ל בדברי חז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל.
זאת אומרת תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים שהוא תחילת פתיחת האסיפה צריכים לדבר בשבח החברה, וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם, ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה, ועד שיהיה מגולה שבחה ע"י החברים. אז צריכים לומר עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים, ולהתחיל בשלב ב', היינו שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו מהו המעשים שאנו יכולים לעשות מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים, זאת אומרת מה כל אחד יכול לעשות שיקנה בלבו שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה, ואחר שגומרים את השלב ב', שהוא הצעות מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג' שהוא ענין הוצאות לפועל במעשה מה שהחליטו החברים מה שיש לעשות.
ובענין שבח החברה, עיין בספר מתן תורה (דף קלז) מביא שם ענין של אהבת חברים, שעל ידי התחברות בחברים הוא יכול להגיע לידי רוממות ה', היות שכל העולם משוקעים באהבה עצמית, והוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, וזה נגד דעת העולם, מסיבת שזהו הטבע שאנו נולדנו בה, מכח מטרת הבריאה שהיא כמ"ש רצונו להטיב לנבראיו, וכל הכח שאנו יכולים ללכת נגד זה, שהוא לעשות מעשה להיפך, שלא די שאין אנו רוצים לקבל לטובת עצמנו, אלא אנו רוצים לתת, הנקרא שכל מעשינו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מכח שיש טבע ההשפעה שנותנים לאדם חשוב האדם נהנה מזה, נמצא שבלי הנאה אין בידי לעשות שום מעשה משום שזהו נגד הטבע, אלא אנו יכולים להחליף את ההנאה.
זאת אומרת במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה, כי זה נקרא השתוות הצורה, שאנו צריכים לומר כמו שיש הנאה להבורא בזה שמשפיע להנבראים, כמו כן, צריך להיות לנו הנאה בזה שאנו משפיעים להבורא, אחרת, היינו אם בעת שאנו משפיעים להבורא אין לנו שמחה והנאה אנו פוגמים בהשתוות הצורה, כמשרז"ל [לא היתה שמחה לפניו כיום שנברא בו שמים וארץ], לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לע"ל (זהר א קטו).
אי לזאת אם אין לנו שמחה בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע אין זה נקרא השתוות הצורה, כי אין האדם יכול לשמוח אלא במקום שיש הנאה, נמצא אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא השתוות הצורה שיהיה לו מקום לקבל את השפע עליונה כי הוא עדיין חסר לו את הנאה שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.
ומשום זה יוצא שכל הבסיס שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחד, דהיינו להחשיב את הרוחניות, וזה מתבטא לתת תשומת לב למי אני פונה ולמי אני מדבר, ומצות של מי אני מקיים ותורה של מי אני לומד, היינו לראות עצות איך להחשיב את נותן התורה.
והיות האדם מצד עצמו מטרם שזכה להשיג איזה הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים הדומים לו פחות יותר, שגם הם מחפשים להגיד את חשיבות להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו, וצריכים לדעת כי מיעוט רבים שנים, זאת אומרת אם שני חברים יושבים ביחד וחושבים איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו בא אח"כ התעוררות מלמעלה שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.
ולפי מ"ש ברוב עם הדרת מלך, נמצא מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמיצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה שאז כל אחד ואחד הגוף שלו מרגיש שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה שהוא להשפיע לה' להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים שזוכים לשמש את המלך, ואז כל מעשה קטנה שהוא עושה הוא מלא שמחה ותענוג שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גרמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה, זאת אומרת מכל דבר קטן שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה, כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות תיכף הוא אומר אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה,' כי הוא מאמין שה' קרא אותה עכשיו ורוצה לדבר עמו, וכשאדם יצייר לעצמו אם המלך קורא אותו, ואומר לו שהוא רוצה להשתעשע עמו איזה שמחה היה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו, ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא יהיה חושב על שום דברים של מה בכך, ורק היה קצת מתבייש שלא יודע חוקי ונמוסי המלך איך להתנהג, בזמן שהמלך מדבר עמו, ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך היה אצלו להון גדול יחשב, כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים לקיים בזה מצות המלך במה שלמד בבית הספר כשהיה קטן, ובודאי עכשיו כשהוא כבר נתבגר ורוצה לשמש את המלך בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך נמצא שהדאגות שלו, הוא בזה שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה, וחוץ מזה הוא חי בעולם שכלו טוב.
את כל זה החברה צריך לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות ולדבר מחשיבות החברה כנ"ל, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, כמו"כ אצל החברה כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה יתפלל, מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה, ואח"כ יתפלל, היינו לדרוש מהחברה שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.
אם כן הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה איזה רכוש יש להם שהוא יכול לקבל מהם על ידי זה שיתחבר עמהם, שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטחוי קשת.
ולפי"ז הוא צריך תמיד להשגיח כשבא לישיבת החברים אם יש לחברים את המטרה שהוא משתוקק אליו, ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו, והוא חושב שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת אז כל אחד ואחד יתן לו חלקו וגם החלקים של כל החברה, נמצא עי"ז, שיהיה לכל אחד מהחברה כח כמו כל החברה ביחד.
היוצא מזה שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש, על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, לאחר הישיבה של החברים שיש לכל אחד מה שהוא בידו שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו, ולא שיהיה בבחינת ואל כליך לא תתן.
וכל אחד צריך לקבל בחשבון אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה, וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו לעשות נקב בספינה, אמר לו חבירו, למה אתה קודר, אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך אמר לו שוטה הרי שנינו נאבדים יחד בספינה עכ"ל.
ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים איך ובמה נוכל לחזק את החברה שיהיה גוש אחד כעין שנאמר,(שמות יט) "ויחן שם ישראל נגד ההר" שדרשו כאיש אחד בלב אחד.
והסדר צריך להיות שכל מי שיש לו איזה הצעה שזה יואיל לאהבת חברים שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים שאין כאן ענין של כפיה.
עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום כמ"ש מתן תורה (דף קלז).
נמצא לפי"ז כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות הוא שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב שאהבת חברים צריך להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה.