תוכן

נעתק מכתב יד אאמו"ר זצ"ל
סדר השגת החכמה: ג' סדרים יש בחכמת האמת ואלו הם: א': הוא בחינת המקוריות שבהחכמה, ועליה אין צורך לשום עזר אנושי, כי כולה מתנת אלקים היא ממרומים, ובחלקה לא יתערב זר. ב': היא ההבנה שבהמקוריים האלו שהשיג ממרומים. בדומה לאדם ששיש לפני עיניו עולם ומלואו, עם כל זה יש וצריך שקידה גדולה להבין את העולם הזה, ואף על פי שרואה הכל בעיניו, ויש פתאים ויש חכמים. וההבנה הזאת היא נקראת חכמת האמת, אשר אדם הראשון היה הראשון למקבלים סדר של ידיעות מספיקות, להבין ולהצליח ולנצל עד קצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו. וסדר ידיעות אלו אינן נמסרות זולת מפה אל פה. גם נוהג בהן סדר של התפתחות, שכל אחד באפשרותו להוסיף על חברו, או ח"ו נסיגה אחורנית (מה שאין כן בבחינה הא', כולם מקבלים בשוה מבלי הוספה, ומבלי לגרוע. בדומה לאדם, בהבנת המציאות שבעוה"ז, אשר בראיתה הכל שוים, מה שאין כן בהבנתה, יש מתפתחים והולכים דור דור, ויש נסוגים אחורנית). וסדר מסירתה מכונה לפעמים, מסירת שם המפורש, והיא נמסרת בתנאים רבים, אמנם בעל-פה ולא בכתב. הג': הוא סדר שבכתב, והוא ענין חדש לגמרי. כי מלבד שנמצא בה הרחבה יתירה להתפתחות החכמה, אשר כל אחד מוריש בסגולתה כל הרחבת השגותיו לדורות הבאים אחריו. הנה עוד נמצאת בה סגולה מפוארה, אשר העוסקים בה, אף על פי שאינם מבינים עוד מה שכתוב בה, מזדככים על ידה, ומאורות העליונים מתקרבים אליהם. ולסדר הזה יש ארבע שפות כמו שכתוב לעיל [עיין בפרי חכם א' מאמר תורת הקבלה ומהותה], ושפת הקבלה עולה על כולנה כנ"ל עש"ה.
סדר מסירת החכמה: הלימוד למשתוקק אחריה הנה הדרך היותר מוצלחת, היא לחפש אחר חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה א', ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה שהיא בחינה ב'. ואחר כך להבנה שבכתב, כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, וישאר כל זמנו להוסיף הרחבה ולהתפתחות.
אמנם בהמציאות נמצאת עוד דרך ב', אשר מרוב ההשתוקקות וביקוש הגדול שבאדם, יפתחו עליו מראות השמים, וישיג בעצמו כל המקוריים, שהיא הבחינה הא'. ואחר זה מחוייב אמנם לטרוח ולהתיגע הרבה, עד שמוצא רב חכם שיוכל להכפף ולשמוע לו, ולקבל החכמה בבחינת המסורה פה אל פה, שהיא הבחינה הב' הנ"ל, ואחר כך לבחינה הג'.
ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל בתחילתו, באות לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסת זמן ארוך, ונשאר לו זמן מועט להתרחב בה. או יארע לפעמים שהשכל יבוא אחר זמן לגמרי, כמ"ש "וימותו ולא בחכמה" [איוב צ' כ"א], והם צ"ט אחוזים ממאה, אשר נקראים אצלנו "עיילי ולא נפקי", ודומים כמו הפתאים והעמי ארצות שבעולם הזה, שרואים עולם ערוך בעיניהם ואינם מבינים אותו ולא כלום, חוץ מלחמם שבפיהם.
אמנם גם בדרך הראשונה לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, ואז מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם, כי אינם ראויים למסירת החכמה.
וכל זה הוא, כי במסירת החכמה יש תנאים גדולים ועצומים, הנובעים מסיבות הכרחיות, ועל כן מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיני רבם, עד שימצאו אותם כדאים לדבר הזה.