תוכן

הנה מבואר, שיש בחינת ראש וגוף בכל מדריגה ומדריגה, הנבחן לבחינת כח ובחינת פועל. והראש נבחן לבחינת מאציל ואין סוף כלפי הגוף, מטעם שהראש נבחן לבחינת ממטה למעלה, היינו בהתנגדות להתלבשות, ונבחן לבחינת אור בלי כלי, שענין התלבשות בכלי, היינו התגלות, כי אין אור מתגלה אלא בהכלי, הנבחן בחינת רצון לקבל, היינו שהמקבל משיג אותו. ובמקום שעדיין לא באה כלל השגה, נבחן לבחינת אור בלי כלי, זה נקרא אין סוף ומאציל, היות שלא משיגים אותו.
לכן בראש המדרגה, שהוא התעסקותו בהמסך, היינו בהתגברות על הרצון לקבל, שאזי כל עינינו לעכב את רצונו מלקבל, אף על פי שיש לו רצון וחשק גדול, שאז כל עבודתו היא להתגבר על רצונו.
והכח המחייב להתגבר על רצונו הוא, היות שרוצה בהשתוות הצורה. ורק בזמן שיודע בעצמו, שכדאי לו לקבל, משום שזהו רצון העליון, ולא משום רצונו עצמו, אז הוא מקבל חלק מהאור, היינו שנשפע לו שפע והשגה על שיעור, שבטוח בעצמו, שכל כוונתו מטעם רצון העליון.
לפי זה יוצא, שגם בסדר הכנה, מטרם שזכו להכנס בהיכל המלך, גם כן נוהג סדר הזה. היינו בזמן שבא לאדם לעשות איזה מצווה, והרצון לקבל לא רוצה בעשיה זו, והאדם עושה מה שביכולתו, ומתגבר על רצונו, נמצא בזה שעבד את עבודתו, בזה שהכריע לצד הקדושה, שעשה מעשה נגד רצונו, ועל ידי זה שעשה את ההתגברות וקבל עליו, בבחינת כשור לעול וכחמור למשא, מיד שורה עליו רוח ממרום, לפי שיעור ההתגברות על רצונו, היינו לפי גילוי כוחותיו.
והנה הרוח ממרום ששורה עליו, זה כבר מתגלה לאדם בבחינת תענוג ולא בבחינת עבודה, כי אחרי עבודה בא תמיד בחינת מנוחה ושמחה.
נמצא שיש כאן לחלק שני מצבים:
א) זמן עבודה,
ב) זמן של נייחא דרוחא.
ועל כן מוכרחין לומר, שעובד ה' נקרא בזמן עבודה ולא בזמן של נייחא דרוחא. והאדם משתוקק תמיד לבחינת נייחא דרוחא, ולא לבחינת עבודה.
וזה נקרא שדעת בעל הבית הפוכה מדעת התורה. שדעת בעל הבית היא, שהמצב הכי משובח הוא בזמן הנייחא דרוחא. ובזמן העבודה נחשב להם לבחינת קטנות, משום שיש להם הבירור של טוב ורע. זהו סימן שעדיין נמצא אצלם רע.
מה שאין כן בזמן הנייחא דרוחא זהו סימן שהם נמצאים במצב של עולם שכולו טוב.
והאמת היא, שהנייחא דרוחא הוא רק המשך של עשיית המצווה של בחירת טוב ורע, הנקרא עבודת הבירורים, מה שאין כן בזמן של הנייחא דרוחא, אין הוא נמצא במצב של עבודה, אלא במצב של מנוחה, הנקרא בחינת מצב של עמידה ולא מצב של הליכה, שזה דוקא בזמן, שהוא עובד בבחינת היחודים, דהיינו שמיחד הכל לה', הנקרא בחינת השתוות ובחינת השפעה.
כך שמצב הזה נקרא בחינת עבודה ומצב הב' נקרא בחינת מנוחה. אבל גם למצב הב' אנו צריכים, כי העבד אינו יכול לעבוד, אם לא יתנו לו מזונות. נמצא, שהמנוחה היא רק כדי שיהיה לו כח לעבודה, כי הקדושה, שהוא מכניס לתוך פנימיותו, נותנת לו כח, שיוכל להתגבר על כל הרצונות.
אבל בטח בזמן המנוחה אין הוא עובד, זאת אומרת שאז אין זמן לרווחים, כדוגמת מי שיושב בבית מסחרו כל היום, ומרוויח כסף, ובערב הוא חוזר הביתה, ונהנה מסעודתו, אבל אף פעם לא יעלה על לבו, שאז זמן שמרוויח איזה דבר. אלא להפך, שאז הוא זמן של הוצאה ולא של הכנסה.