תוכן

לג) והנה אריך ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה והנוקביה כל הב"ן, להיותה נמתקת, ואינה צריכה אליו. אך מאבא ואימא ואילך, הוצרכו הזכרים ליקח תחילה הב"ן של הנקבה, אפילו הקטנות שבה, כדי למתקו, ואח"כ נותנו אליה לגמרי, ונשאר בהם שורשו מן הקטנות. ובגדלות הוא לוקח גם כן שלו ושלה אפילו דב"ן, ואחר כך נותן אליה הב"ן לבדו לפרצופה והמ"ה הארתו לבד, שהם הארת החסדים לבד, ולא עיקרם, כי עיקרם נשאר בו. וההיפך בב"ן, כי עיקרו בה, והארתו לבד בו. אך עכ"ז כיון שתחלה לוקחו, הרי יש לו שורש גדול ממנו, ולכן דעתו שלם. אך הנקבה, אינה לוקחת מהמ"ה רק הארה, ועיקרה מב"ן, ולכן דעתה קלה אף בגדלות. וכל המ"ה וב"ן דגדלות, נקרא תוספות המסתלק, ולא נשאר בהם כי אם ב"ן דקטנות בשניהם, וזה בזו"ן. ובאו"א, לעולם נשאר בהם, כי כבר שם ב"ן שלם היה להם תחלה בעת המלכים כל עשר ספירות. אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן, ע"ד הנזכר בזו"ן, ועיקר מ"ה באבא, והארתו בנוקביה, ולהיפך כולם. ויען היות חו"ב מבינה דמ"ה לבד לכן שורשם דינים עם שהם מ"ה. ואפשר כי מ"ה בחכמת אבא ובחכמת אימא, וב"ן בבינת אבא ובבינת אימא, וכן יהיה דזעיר.