תוכן

ב"ה י"ב ניסן תש"ב
ארז"ל: נתקשה משה (בקידוש החודש), והראה לו הקב"ה מטבע של אש, וקידוש החודש, וזה ראש חדשים. והקושיא בזה היא - כי איך זה אפשר לעבוד ה' באהבה וביראה, אם האהבה זה התקרבות, איך תהיה יראה שהיא התרחקות? אבל אם עובדים את ה' רק להשפיע לו נח"ר, בזה אפשר שיתקיימו שניהם. כדמיון שהאוהב האחד נותן לחברו הכל, וחברו נותן לו חזרה הכל. ואז יש אהבה ויראה ביחד. וזה ראש חדשים, שזהו ההתחלה להכנס בהיכל המלך. אבל יש עוד י"א חדשים, שבהם יש עבודות שונות.
"חגור חרבך על ירך גבור", "שויתי עזר על גבור". כי העיקר הוא שאיננו נצרך, כמו גבור, ואז יוכל להיות בדבקות. כי דבקות היא אהבה ואמונה. ואיך אפשר הדביקות? רק בזמן שאינו מוצא כל עוול במקומו ית"ש. אבל אם מוצא עוול, איך יעמוד לפני המלך? ובכדי שלא למצוא עוול הוא דוקא כשאינו מקבל, ואז אינו בבחינת נצרך, ואז עוזר לו השי"ת. וזהו "שויתי עזר על גבור", העזר הוא דוקא לגבור.
"מה מצאו אבותיכם בי עול, כי רחקו מעלי" (ירמיהו ב' ה'). שהעול הוא מביא הריחוק, והקירוב הוא דוקא כשיודעים ומרגישים שהכל פעל ה' לטוב.
ואומר הזה"ק: כי תלת עלמין אית ליה לקוב"ה. והם בחי' הג' ארבעים שנה - של הלל, ור' עקיבא, ור' יוחנן בן זכאי: מ' שנה עסק בפרקמטיא, מ' למד, מ' לימד. המדרגה הראשונה: הלל עסק בפרקמטיא, שהיא העבודה בעוה"ז לברר הבירורין, עדה"כ "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה". לך לך אמרין לנזירא סחור סחור. והמדרגה השניה למד, והיא בחי' יחוד קוב"ה ושכינתא.
והבחינה השלישית הוא סוד גדול, והוא ע"ד שאמרו - שמלאכי השרת שואלין: מה פעל (עם) אל? שזהו שנשמת ישראל מלמדין את מלאכי השרת. ובמדרגה האמצעית מלאכי השרת עוזרין להנשמות אף שאינם יודעים, וע"כ יש במציאות שהמלאכים נראים כאלקות. (כמו"ש גבי מטט) ואח"כ באים לההכרה המלאה.
וכל העבודה היא בימין ובשמאל, וכמו שמסודר סדר תהלים - הימין עד קצה האחרון והשמאל עד קצה האחרון, והדמיון - קפיטל פ"ט. והימין הוא השגחה פרטית, והשמאל - אם אין אני לי מי לי. והאהבה היא שמוסר הכל להשי"ת, וזה בא מחמת תוקף האמונה במוחא, ולב נקי מבלי רצון של קבלה, ואז יוכל להיות דבוק בה', ומבלעדי זאת הרי זה כמו שמשפיע ע"מ לקבל. וצריך האדם להתבייש מה' - להיות לו רצון של קבלה לעצמו.
ותלת עלמין, הוא כמו עולמות, העלם, והיינו שהדבקות בה' היא באה מתוך שלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ובכל זאת הוא דבוק, כי אין עניין של מבטאם של המקובלים מבחי' השליליות אלא מתוך החיוב, ולית מחשבה תפיסה - זאת היא החיוב, ובזה באה לו הדבקות. וזהו בחי' אין סוף.
וזהו ענין שבת וימות החול. ובזוהר בס"ד כי עולם הי"ג הוא עולם הבא. כי באלף השביעי כולו שבת. וכמו שימות השבוע הוא העבודה והם הבירורין שמבררין מהרע, ומזה באה העבודה, וזהו בחי' השמאל, דהיינו כי באם לא היה רע אזי לא היתה עבודה. אבל שבת הוא הימין, שהכל הוא מה', וזהו הדביקות מבחי' ההודאה והשבח. וכמו שששת אלפי שנין הם ההכנה לאלף השביעי, כן ששת ימי החול הם הכנה לשבת. וצריך לעשות לזמן מה בחי' שבת גם בימות החול.
ובתפילה הוא בחי' השכינה הק', בחי' צדקה, דלית לה מגרמה כלום, ועושה צדקה. והוא ההליכה ע"י השמאל. אבל בעשית המצוה אין לעשות חשבונות, וצריך ליתן שבח והודיה על שזיכה אותו ה' לעשות מצוה באשר הוא שם. כמו שבשבת כל דינין מתעברין מינה, ולית שולטנותא אחרא בר מינה.
וזהו מטבע של אש שנתקשה משה. כי הנה הולדת החודש הוא בזמן הקבוץ, ולא ניכרת כלל הלבנה, ושורה חושך גמור. ובכל זאת היא הלידה עד שבאים לידי המילוי של הלבנה. וכן הוא בעניין יחוד קוב"ה ושכינה. ואיך היה אפשר למשה להראות זאת לישראל? ולכן הראה לו מטבע של אש. וכמבואר לעיל כי זאת העבודה - האהבה והיראה, האהבה - הקירוב והיראה - הריחוק.
ואמר: שמורו האדמו"ר זצ"ל מפוריסוב אמר לו - על מה שהוא מעורר ישראל לתשובה, כי לפום ריהטא קשה משז"ל: "עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה". שזה בלתי מובן, אם הוא עשה עבירה אז היה צריך להספיק לו לעשות איזה מצוה, בכדי שיצא מתוך הקליפה. אלא כי מחמת שהוא עשה עבירה, ונגררת אחריו עבירה שניה, הרי זה מסובב מהעבירה הראשונה, ונזקף על חשבון העבירה הראשונה. אולם אם מעוררין לתשובה אזי נפסק כח העבירה הראשונה. וכשהוא עושה שוב עבירה הרי עון שני. וכך הוא הדרך - כי העבירה הנגררת זו אחר זו עד שבא מעצמו לתשובה, ואז נתהפך מזדונות לזכויות. כמו "תשב אנוש עד דכא". כי בעשית איזה מצוה ממשיכים האור. ובאם היה האור מסתלק הרי זה ביטול, אלא שהאור נטמן בין הקליפה, ואז אח"כ כשהוא מתעלה הרי עולה אותו האור והוא נצחיות ולא נאבד לעולם. כי כל הרשימות של הקדושה נשארים.
ובאותו התלת עלמין הנ"ל בכל עולם יש נרנח"י, ובחי' היחידה זאת היא הדבקות הגמורה באותו העולם. ובעולם השני אף שהם כאחד, אבל זה בהרחקה יותר. וזאת היא העבודה - לדעת כי ה' הוא שלם בתכלית השלימות ואינו חסר כלום. וא"כ איך יהיה הוא המשפיע לו נחת רוח, הלא אינו חסר כלל!? אלא שסוכ"ס הרי הוא מקבל תענוג מהעבודה, ונמצא כשבאים לדביקות גמורה, ואז אינו רואה ח"ו שום עול במקומו ית"ש, והרי רואה הדרת המלך בהדרו וביפיו, וכלום חסר מבית המלך? ונמצא שהיה אז מפסיק מהעבודה, כי על מה ולמה יעבוד, אם אין חוסר שם כלל? ולכן צריכים בהכנה להתכונן לזה, להאמין שהשי"ת מקבל תענוג, ואף שאין מבינים זאת, הרי זה למעלה מדעת אנוש. וזה שאומר הבן הרשע: "מה העבודה הזאת"? כלומר מה ספון וחשובה העבודה שכזאת? לכן הקהה את שיניו. כי אלמלא היה שם לא היה נגאל, כי השי"ת מקבל תענוג באשר העבודה היא איך שהיא.
וזה: ברכו את ה' המבורך, כלומר כי הוא מבורך מעצמו, ובכל זאת ברכו לו. וזה שאומרים "ואנפהא נהירין בנהירו עילאה ואתעטרת", ועכ"ז "ברכו ה' המבורך".