חיפוש בספרים
חיפוש לפי שם מאמר או כותרת

נרנח"י

הגדרת הערך

נרנח"י
(ע"ע בריאה יצירה עשיה).
אור הנפש הוא אור הכולל כל נרנח"י ואע"פ שהוא הקטן שבאורות. והטעם הוא, מפני שכללא היא אשר באורות התחתונים באים מתחילה, נמצא שאור הנפש הוא אור הראשון שבכל פרצוף, ולפיכך מוכרח שיהי' כלול מכל האורות הבאים אחריו. ונק' נפש מלשון נפישה, כי טעמו כמו מנוחה אחר טורח מרובה, וכמו האדם הלוחם ומתיגע להשיג איזה דבר עד שמשיגו, והנה כשמשיגו הנה מלבד עיקר הקנין והחפץ המושג הזה נוסף עליו תענוג וקורת רוח מחמת שנפטר מכאן ולהבא ממלחמותיו ומעתה יהיה שרוי במנוחה. ותדע שאור המנוחה הזאת יש לו מחיר חשוב מאד בתוך ערכו של חפץ המושג, והראיה כי ריבוי היגיעה מחשבת את הקנין ביתר שאת, ואותו הקנין שהגיע לו בנקל אינו חשוב אצלו כל כך, כמו שתמצא כמתנות וירושות שאינם חשובים אצל בעליהם כמו המושגים ביגיע כפם, ואע"פ שגוף החפץ שוה הוא בשניהם. אלא מכאן שאור המנוחה מעומס במחיר החפץ המושג, ולפיכך כל פרצוף המשיג איזה בחי' של אור, לו יהי' הבחי' היותר קטנה מ"מ יודע שנפטר מגעגועיו, כי ברוחניות התופס מקצתו כתופס כולו כמו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולפיכך הכרח הוא שאור הנפש מושג בראשונה בהפרצוף.
רוח: אור הרוח כולל ב' חלקים, דהיינו ראיה והכאה והוא מלשון ראי-אך, וסודו גבורה, כי ראיה בגי' גבורה, ואך פירושו הכאה במסך המתוקן המעלה ומוריד או"ח בתוך פנימיות הפרצוף, כי בעת שאו"ח מתפשט להפרצוף, הריהו רואה ומביט בפני פרצוף העליון איך הוא מסתכל בהמסך של עצמו דתחתון, ומעלה משם או"ח בסוד הכאת אור הסתכלות בהמסך, ולפיכך מכונה אור הזה בשם ראי ואך: ראה איך שאני מכה בכלי מלכות.
סוד דו פרצופין: והנה מתחילה היה אור הרוח כלול באור הנפש כמו בדו פרצופין, ואז היה ניכר רק אור הנפש כנ"ל, אלא אח"כ כשאור הנפש נתפשט ונתגדל וכן אור הרוח הכלול בה נתפשט ונתגדל בסוד הברכה ושמירה, אז כמו שנתנסרו זה מזה ונגלה אור הרוח במקום אור הנפש להיותו גדול לאין שיעור על אור הנפש, ולפיכך בטל שם אור הנפש כלפי הרוח כמו נר בפני אבוקה, אלא למטה משם ניכר ונראה היטב, נמצא שאור הנפש יורד ממקומו. והטעם שהרוח יורש מקום נפש הוא בסוד מעולם לא זזה שכינה ממקומה. ובאמת גם הנפש ישנה בעיקרה במקום שיצאה מתחילה, אלא שאין לה הכר שם כנ"ל, לכן נבחנת למטה דהיינו במקום שהיא נראית וניכרת. וז"ס כלי ב' שנגלה להפרצוף.
נשמה: ה"ס אור המקורי שבהפרצוף כמו שהגיע מהעליון להתחתון, וגם היא היתה נכללת באור הנפש כנ"ל, אלא טרם שנכשרו הכלים לא היתה מורגשת וניכרת בהפרצופין, וע"כ אחר שנגלה הרוח והכלי שלו שהיתה אז בהרחבה גדולה בהפרצוף, נתגלה אור נשמת חיים בהפרצוף.
ותדע שאין אור חדש מתגלה בהפרצוף זולת בהקדם כלי חדש. וכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, והנה מתחיל בנשמה וסיים בנפש. והענין, כי אור הנפש שירד לכלי ב' לא היה יכול לכלכל את הכלי הרחב הזה והיה כמו נפש בלי חיות, ועיקר החיות שבהפרצוף היה צרור בכלי א' בסוד הרוח כנ"ל, וכבר ידעת שגם אור הנשמה היה צרור שם אלא בהעלם גדול כי היה חסר מקום בינה שה"ס אור הנשמה בעצמותה, ונשמה הוא מלשון נשימה ונושם בבחי' רצוא ושוב בסדר גמור, וכלי זה נק' אף או חוטם, וכיון שנגלה הכלי תיכף נתגדל האור כולו בבחי' התנועה לצאת כולו דרך האף וכן לשוב דרך האף, אכן לקשר הוא צריך כדי שלא יפרח כל האויר וימות, וקשר זה נעשה בסגולת אור הנפש אשר נתיישב בהאף בנייחא דרוחא בסוד....