תוכן

סנהדרין ל"ז ע"א: לפיכך נקרא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו מאבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת וכו'.
ויש לומר, למה אמר הכתוב כך, הלא יש לנו בתורה חולקים בין יחיד לרבים, שהיחיד נדחה בפני הרבים, וגם השכל מחייב, שיחיד הוא יחיד ולא רבים. אם כן מהו הטעם שהכתוב אומר, שהיחיד דומה לרבים?
הנה על דרך המוסר חז"ל אמרו (קידושין מ'): עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. ומדוע הוא כך? הלא אנחנו רואים, שיש בעולם רשעים, וזה ידוע שבכל דור יש לנו צדיקים, כשחז"ל, אין לך דור שאין בהם אברהם וכו'.
אם כן היה צריך להיות ניכר בהכלל את הזכות מה שהצדיקים גרמו, אלא אנו רואים כי מי שהמציא איזה המצאה בחכמה ומציאויות, אז החכמה הזו שהחכם המשיך, מספיק לכלל כולו. זאת אומרת, מי שרוצה לעיין בהחכמה, יכול ליהנות מזה שהחכם המשיך להכלל. אבל בטח מי שאינו עוסק בחכמות, אין לו שום שייכות לזה החידוש, שהחכם המשיך, כמו כן ברוחניות, עשה מצווה אחת הכריע את כל העולם כולו לכף זכות, היינו מי שעוסק בעבודת ה', הוא יכול ליהנות מהאורות, שהשיג על ידי ההכרעה שלו.
נמצא לפי זה, המקיים נפש אחת מישראל, היינו מי שעשה ההכרעה לכף זכות, הוא מקיים את הנפש שלו, כי הרשעים בחיים נקרא מתים. נמצא, בלי הכרעה הוא מחצה על מחצה, בדומה לאדם, המפרכס בין חיים למות. ובזה שהכריע, נעשה על ידי זה לבחינת חי'. נמצא שהאורות, שהמשיך, מספיק עבור הכלל כולו.
וזה ענין על צדיק אחד העולם עומד, היינו שהאור, שהוא המשיך, הוא על דרך נר לאחד נר למאה. לכן, המאבד את נפשו, בזה שהכריע לכף חובה, אזי מאבד עולם מלא, היינו שהאור, שהיה מספיק לעולם כולו, הוא מנע שיתגלה האור הזה. וזה ענין, שחייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם.
וזה שמדייק, המקיים נפש אחת מישראל, היינו שהכוונה על נפש בבחינת ישראל, אבל באוה"ע לא, משום שהכוונה על בחינת הכרעה דישראל, שנקרא שהכריע לכף זכות.
לכן בא הרמז על ישראל, היינו שאתם קרואים אדם ואין אומה"ע קרויים אדם, כי כל דבר רוחני מוכרח שיהא לו אחיזה בגשמיות. לכן כשמקיים נפש ישראל הגשמי, יש לו אותו דין של המקיים נפש ישראלי הרוחני, משום שבחינת ענף ושורש, אז הנפש הגשמי דישראל מרמז על נפש הרוחני. אבל צריך לדעת שעיקר הכוונה על הרוחני.