תוכן

איתא במדרש רבה (בראשית ח, ה) על הפסוק (בראשית א, כו) 'נעשה אדם בצלמינו', וזה לשונו: (כשבא הקב"ה לברא את האדם, נמלך במלאכי השרת ואז) נעשו כתות כיתות, חבורות חבורות. מהם אומרים יברא, ומהם אומרים אל יברא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (-זהו שכתוב) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהלים פה, יא). חסד אמר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אמר אל יברא שכולו שקרים, צדק אמר יברא שהוא עושה צדקות, ושלום אומר אל יברא שהוא כולו קטטה. מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו לארץ, הה"ד 'ותשלך אמת ארצה' (דניאל ח, יב). אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מה אתה מבזה תכסיס אלתכסייה (-חותם) שלך, תעלה האמת מן הארץ, הה"ד 'אמת מארץ תצמח'' (תהלים פה, יב).

המאמר הזה מוקשה סביב סביב:

א. עדיין לא נתבאר הקושיה, של 'נעשה אדם', וכי ח"ו לעצה הוא צריך על דרך האדם אשר 'תשועה ברוב יועץ' (משלי יא, יד; כד, ו)?

ב. אם האמת יאמר שקר כזה אשר כולו שקרים. והרי 'אין לך דור שאין בו צדיקים כאברהם יצחק ויעקב' (ע"פ בראשית רבה נו, ט)?

ג. למה מלאכי חסד וצדקה הסכימו על עולם כזה שכולו שקר?

ד. למה נקרא האמת חותם, שמראה שמציאות הממשי הוא מחוצה לו, אלא שמְאַמֵת אותו, בדומה לחותם שבהמכתב - ואיזה מציאות הוא שיוצא מגדר האמת?

ולהבין זה נקדים דברי הזוהר שהקשו, אם השי"ת רצה להנות וליתן כל טוב להנשמות, האם לא היה יכול להנותם בכל טוב בלי ההקדם של היסורים והמכאובים הללו? ותירצו, כי 'מַאן דְּאָכִיל דְּלָאו דִּילֵיהּ בָּהִית לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּיהּ'[1]. פירוש, שהנהנה מיגיעתו של חבירו, חשך פניו עד שאי אפשר להסתכל בו. שעל ידי היסורין והמכאובים שמקבל, נסתר ממנו ההשגחה ואינו מאמין בשכר ועונש. והרוצה להתחזק ולקיים התורה, הוא מצוי ביגיעה תמידית, ועל ידי זה קונה את שכר עולם הבא שלו משלם, על ידי יגיעתו, ונמצא נהנה מיגיעת כפיו[2].

אמנם בהכרח שיש מקום כאן להעמיק בדבריהם, שהנהנה מיגיעתו נקרא זהו שמשלם יגיעה בהתאם למחיר הדבר המקובל לו מחמתה, אבל המתיגע במחיר השוה למזון סעודה אחת ומקבל מחירה מדת מזונות לכל ימי חייו, הכזה נהנה מיגיע כפיו נקרא? כן היגיעה שלנו במצוות, היא חלקית ומוגבלת בזמן, והשכר לעולם הבא הוא נצחי, ואיזה ערך הוא מיגיעה המוגבלת בזמן, למחיר הנצחי?

אמנם דבריהם מדויקים מאד. כי נודע מה שאמרו חז"ל (קידושין לט, ב) 'שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא' (-שכר מצוה אין בעולם הזה). ויש אמנם לשאול גם על זה, מדוע לא יתן השי"ת שכר מצוה בעולם הזה, למה לא ישלם תיכף על יד את המחיר בעד היגיעה שלנו, לא פחות ממה שצוה אותנו בתורתו (ויקרא יט, יג) 'לא תלין פעלת שכיר'?

והאמת היא, שאין זה החסרון של בעל הבית המשהה על שכרו ומענה את הפועל ללא דבר, אלא החסרון הוא מצד הפועל, כי אין לו היכולת לקבל עתה השכר, אלא שצריך לטרוח ולמצוא לו עוזרים שיעזרוהו לישא את רוב הכסף ההוא.

פירוש הדבר, כי שכר העולם הבא, הוא ודאי מבחינת אור הנמשך מנצחיותו של השי"ת, ולפיכך צריך המקבלו שיהיה לו השתוות עם טבע הנצחיות. וכל כמה שיש בנו הרצון לקבל, הרי זה טבע הפוך מנצחיותו יתברך, להיות שאינו צריך לקבל ממי שהוא, ואין לו ודאי ממי לקבל, אלא שכל רצונו עד כמה שמותר לנו להרהר בו יתברך, הוא רק להשפיע לבד, כמובן לנו שמדרך הטוב להיטיב[3].

ותדעו, שרק לדבר זה ניתנה לנו התורה והמצות, להתיגע ולקיים אותם בתנאי החמור לנו מאד, דהיינו, שנקיים אותם רק במטרה שיהיה נחת רוח ליוצרו, מבחינת שאמר ואנו עושים רצונו, שלא יהיה לנו בזה פניה לטובת עצמינו. ולפיכך קיום המצוות האלו מסוגלים להפוך רצון לקבל החזק שלנו ולקנות טבע שני שהוא רצון להשפיע כמבואר, ואז אנו ראויים לקבל השכר עולם הבא שלנו, להיות שכבר יש לנו השתוות עם האור הנמשך מנצחיותו יתברך.

ולפיכך אמרו חז"ל (זהר משפטים אות שפ) 'איזהו חסיד, המתחסד עם קונו'. פירוש, על דרך שפירשו (אבות ה, י) את מדת החסיד על אותו שאומר תמיד לכל אדם 'שלי שלך ושלך שלך'. דהיינו שכבר השיג טבע שני הנזכר, אשר רצונו דומה לרצון נצחיותו יתברך, שהוא רק להשפיע ואין לו שום רצון לקבל לעצמו כלל, ואיש כזה מוגדר בדברי חז"ל בשם 'חסיד'.

ועל זה אמנם הוסיפו, אשר הוא בהכרח נוהג גם עם קונו יתברך כן, שמתחסד עמו. כלומר, שעושה כל המצוות לשם נחת רוח ליוצרו ואומר להשי"ת 'שלי שלך ושלך שלך', כי אי אפשר להשיג טבע שני הנזכר כלפי בני אדם, רק על ידי הקדם הסגולה של הרצון להשפיע לקונו.

ועתה מובנים לנו דברי הזוהר שאמרו 'מַאן דְּאָכִיל דְּלָאו דִּילֵיהּ בָּהִית לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּיהּ', שכונתם להראות על הפחיתות שמורגש בהרצון לקבל לעצמו, שהרי במדה פחותה מהמנהג של בני אדם, כגון האוכל מיגיעתו של חברו, הנה תמצאוהו שחָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרוֹ, ונוולותו מתגלה על פניו, ואין צריך לומר כלפי השי"ת שאין בו כלום מטבע זה. וכדי לתקן זה, נתן לנו את התורה ומצוות שסגולתם היא להקנות להאדם את טבע השני, שהוא להשפיע ולא לקבל כאמור, ועתה מובן תירוצם היטב.

[רבינו לא השלים כתיבת המאמר, ולא הביא תירוץ על קושיותיו בדבר וויכוח המלאכים טרם בריאת העולם, ועי' בזה במאמר קסח בסוף הספר, וכן בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות אות יא ואילך].