עניין הניגון הוא הממוצע בין הרוחניים להגשמיים. פירוש, כל
מה שנתפס במח הדמיון וכל מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר והפה לדבר ואוזן לשמוע, המה
פועלים הרגשים בלב. לכן כל הבחינות הנ"ל גשמיים ואין ביניהם צורה רוחניית
כלל, כי אם לא היו גשמיים, לא היו מוצאים הרגש בבריה גשמית.
ואין לך הרגש בעולם שלא יהיה משותף עם דמיון. וכיון
שהדמיון הוא בחינת גשמי, על כן יותגשם עמו ההרגש.
אבל ההרגשים המתפעלים מן הנגינה, אינם מוליכים עמהם שום כח
ודמיון גשמי, זולת שהמה מתחברים עם ההרגשים שכבר חלפו באותה בריה מחמת דמיונים
והכל נשכח, ועתה מחמת חוקי הנגינה, מתגלים ההרגשים הישנים בלי שום דמיון הקודמים
להם, על כן נקראים ההרגשים ההם הרגשים רוחניים, ועל כן יש בהם נעימוּת אפילו מהרגשים
עצובים. והגם שבשעתן, ר"ל (-רצוני לומר) בשעה שהיו משותפות עם דמיונים הקודמים להם היו עכורות
מאד, מכל מקום עכשיו שהמעשים נשכחים ונשארים הדמיונות במקומם ומתגלים רק ההרגשים,
על כן המה מיוחסות יותר לרוחניים ונצחיות, ועל כן יש בהם נעימות גדול ולא עכירות
כלל, כי בנצחיות הכל נשאר בסוד הנעימות, כידוע.