מ' (-משל)
בת לוט מ' דבר-אחר
אוי להם לבני אדם שרעה גומלים את עצמם,
ואומללים המה יותר מבת לוט. כי בת לוט, בני עירה משחו אותה בדבש והציגוה ערווה על
הגג והיתה מאכל לדבורים (זוהר וירא אות רכו),
וכל הדבורים שמחו עליה על לקח הטוב שהזמין הבורא יתברך להם. והם, הם
בעצמם מושחין
בשרם בדבש כדי שכל בני עירם יאכלו ויהנו ממנם (-מהם)
וישמחו על אורח הטוב ומשכיל וישר שהזמין הבורא למושבת עירם. ובשורה ראשונה מוצצים
הדבש ממנם בני ביתם, ובשניה שכנים ומשפחה, ובשלישית כל בני העיר, ומעלה הרביעית כל
העולם כולו, וכדי בזיון להם שזהו מעלה הד' הוא גובה מטרתם. וזאת אני מודה שמקום א'
הוא ירוד מאד, דהיינו פרא אדם ואוהב את עצמו, ומעלות ב' ג' ד' טובים הימנו. אמנם
משל למה הדבר דומה, לעכבר אחד שקץ לו בחורו במעבי האדמה, וקם ובחר לגור במצודה. אם
המקום א' לא טוב, צריכים למצוא מקום טוב ולא מקום מיתה בשביל אחרים, אלא לחפש על
המטרה שעליה נברא מין האדם.
ומימי לא הי' נצחני אדם, זולת דבר-אחר[1] אחד שהקשיתי
לו, הלא לך חוטם גדול ביותר מכל
הבריות, וסמוכה לפה ביותר מכל הבריות, א"כ למה אתה דווקא בחרת לך מדור בצואה
הסרוחה. ויענה ברוחב לבו, למה אהיה טוב יותר מכל בני גילי שהמה לרבבות ולמליונים,
כי זהו המצודה הראשונה שבה יעלו הכסילים ונעשקים באין מנחם. לכן בני, שמעני וצא
מתוכם כמו 'ובא עמי החדרה' (ע"פ ישעיה כו,
כ), כמו שלא היה יותר ממך בכל העולם, ואז
ודאי תשמע לי.