תוכן

תש"ן מאמר ז
חז"ל אמרו (ברכות לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל. וכמו"כ אמרו (ראש השנה לה.) אמר ר' אלעזר, לעולם יסדר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל, ויש להבין הטעם מדוע צריכים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה, בזמן שהאדם נמצא במצב של חסרון, והוא רוצה להתפלל לה' שימלא את חסרונו, א"כ הוא צריך לעזרתו ית', ומדוע הוא צריך מקודם לסדר שבחו של הקב"ה, אצל מלך בשר ודם יכולים להבין שמקודם צריכים לתת כבוד למלך, אז המלך רואה שהוא מאוהבי המלך, ובגלל זה המלך ימלא את בקשתו, אבל אצל הקב"ה מה שייך כך לומר, האם הקב"ה צריך שהאדם יראה לו שהוא מאוהבי ה', אז הקב"ה יעזור לו אחרת לא, הלא הקב"ה הוא רחום וחנון, אע"פ שאין האדם כדאי ה' עוזר לאלו המתפללים אליו, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על זה שאנו אומרים (בתפלת שמונה עשרה) "כי אתה שומע תפלת כל פה", היינו שלא חשוב איזה פה שהוא מתפלל, אלא תפלת של כל פה אפילו שהפה הזה אינו חשוב, מ"מ הקב"ה שומע אותו, א"כ מהו הענין שצריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה.
ובכדי לפרש זה, נקדים לבאר את דברי הזה"ק (חיי שרה ס"ט ובהסולם אות רכ"ד) וז"ל: ת"ח ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת ושואל וכו', היה צריך לומר באה כמ"ש והנה רחל בתו באה למה כתוב יוצאת, ואומר שזה יורה שהקב"ה הוציאה מכל אנשי העיר שכולם היו רשעים ורבקה יוצאת ונפרדת מכלל בני העיר שהיתה צדיקת.
רש"י מפרש את הפסוק (חיי שרה חמישי) אלי לא תלך האשה, וז"ל, אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר היה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך עכ"ל.
ויש לפרש את ענין יצחק ורבקה, וכמו כן ענין של בת של אליעזר על דרך העבודה. הזה"ק (חיי שרה כ"ט ובהסולם אות צ"ד) כ"ש וז"ל, אמר לו יאמר אדני, אם שמע איך אמרו בעלי המשנה פרשה הזו, שפרשוה בעניני הנשמה אשר אברהם ה"ס הנשמה ושרה הגוף וכו' עכ"ל. ועל דרך זה יש לפרש את ענין יצחק ורבקה, כמ"ש בזה"ק (חיי שרה ע"ט ובהסולם אות רמ"ט) וז"ל: ר' יהודה אמר שרה, עמו פירושו, כי כמו שצורתו של יצחק היתה כצורתו של אברהם וכו', כן רבקה היתה צורתה ממש של שרה, ומשום זה כתוב שרה עמו עכ"ל. לפי"ז יש לפרש גם כן שיצחק היינו הנשמה ורבקה הגוף.
הנה בסדר עבודת האדם שרוצה להגיע לדביקות ה', יש תמיד ללכת בב' קוים שהם ימין ושמאל, שענין ימין נקרא שלימות, היינו שהאדם מרגיש סיפוק בעבודה, ועל זה הוא נותן שבח והודאה לה' על מה שזיכה אותו להיות בין משמשי המלך, והוא רואה שהגיע לדרגה ברוחניות מה שאין זה נמצא בשאר עובדי ה', והוא מכיר בשפלותו ואינו יודע למה בחר ה' בו יותר משאר אנשים, שהם עוד לא הגיעו לדרגה זו, ועל זה הוא מודה ומשבח את המלך, והוא יכול לקיים מ"ש עבדו את ה' בשמחה, ואין לו אז על מה להתפלל לה' שיעזור לו כי אין הוא מרגיש חסרון במצבו, אולם בזמן שהאדם הולך אח"כ לעבוד בקו שמאל, היינו שעושה בקורת על המצב שבו הוא נמצא, והוא רואה שהן במוחא והן בליבא אין הוא בסדר, ויותר מזה הוא רואה לפעמים איך שהוא משוקע באהבה עצמית יותר מהרגיל, ולפעמים האדם בא לידי שפלות כ"כ גדולה שאין הוא רוצה שה' יעזור לו להוציאו משפלותו, אלא להיפך הוא ברוגז על מה שאין הוא מקבל הנאה ותענוג מחיי הגשמיים, נמצא שלפעמים השמאל לא נותן לו אפילו להתפלל ולבקש מה', ואיך הוא יכול להרגיש עצמו לאדם השלם ולתת תודה לה'.
אלא צריכים לדעת כי עיקר העבודה הוא בזמן עליה, כי רק בזמן עליה שייך עבודת האדם בב' קוים ימין ושמאל, משא"כ בזמן הירידה האדם נחשב למת, והאם שייך לומר שמדברים למת או שרוצים משהו מהמת שיעשה איזה דבר, לכן מוטל על האדם בזמן שהוא נמצא במצב העבודה, שאז שייך לומר שיש להאדם לעבוד בב' אופנים, א' ימין וב' שמאל, שענין ימין נקרא בעיקר שהשלימות שבו נבנה על למעלה מהדעת, והשמאל שבו נבנה דווקא על בחינת דעת ושכל, כלומר שאז הוא דן את עצמו כפי מה שהוא רואה, כשחז"ל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (ב"ב קלא), נמצא שבזמן שהוא עוסק בבחינת השמאל, והוא רואה את האמת איך שהוא כל כך בשפלות והוא משוקע באהבה עצמית, איך אפשר לומר אח"כ שהוא נמצא במצב של שלימות, ולתת תודה רבה לה' על זה שנתן לו מתנה כל כך גדולה שהוא נמצא בקדושה, שזהו ממש ההיפך ממה שהוא רואה את האמת, ואיך עוד אפשר להיות בשמחה בזמן שהוא רואה את האמת.
התשובה הוא בב' אופנים א' כמ"ש במאמר תש"ג בענין אמונת רבו, שאמר זצ"ל שהאדם צריך ללכת באמונת חכמים כפי שהם סדרו לנו, וז"ל בשינוי לשון: שהתלמיד צריך להאמין כמו שרבו אומר לו ללכת בדרך ימין ושלימות, והתלמיד צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו את ההרגשה באבריו שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב, כלומר שכל העולם מקבלים ממנו רק טובות, ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו הוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, וכמו"כ כשהוא מסתכל על העולם הוא רואה שכל העולם סובל יסורים, וכל אחד לפי דרגה דיליה הוא סובל, ועל זה הוא צריך לומר כמ"ש "עינים להם ולא יראו" וכו', היינו שכל זמן שהאדם נמצא בבחינת להם שיש להם שתי רשויות, אין הם יכולים לראות את האמת, לכן האדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו, עכ"ל. נמצא באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה' על מה שנתן לנו כל טוב, וזה נקרא קו ימין שהוא ממש להיפך מקו שמאל, כלומר שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת כנ"ל, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, היינו דווקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת, משא"כ כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא השמאל הוא הגורם שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת, וזה כשחז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת", היינו שמצב השמאל מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה', וימין מקרבת שפירושו שמראה לו איך שהוא מקורב לעבודת ה', זאת אומרת שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה, ובזמן שהוא עוסק בימין הוא צריך להגיע לידי מצב שיראה איך שהוא מקורב לה', ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה' ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה', ורק על שתי רגלים האדם יכול ללכת בגשמיות, וזה נמשך מרוחניות שזה מראה שהאדם צריך ללכת בב' קוים.
ובענין השלימות יש עוד אופן, היינו אם האדם בא לידי מצב שהוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, היות שהוא מפגר הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, היינו הוא רואה איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ורואה שאין לו שום אבר שיהיה לו איזה רצון לעבוד לתועלת ה', והוא רואה עכשיו איך שהגיע למצב האמיתי שלו הנקרא הכרת הרע, והוא אומר זה שהוא רואה עכשיו את הכרת הרע זהו מתנה מן השמים, שגילו לו האמת אחרת הוא היה מרמה את עצמו, והיה חושב שאין לו לשנות את דרכו היות שבטח הוא הולך על דרך האמת, והיה יכול להשאר עם הרע שלו לעולמים, ועתה בא לו גלוי מן השמים לראות את האמת, וזהו כמ"ש בזה"ק על פסוק "או הודע אליו חטאתו, ופירשו שהקב"ה הודיע לו שחטא, כלומר שהודיע לו מן השמים שהוא חטא, זאת אומרת הכרת הרע זהו גלוי מלמעלה, לכן הוא שש ושמח על זה שהקב"ה מטפל עמו ומדריכו ומראה לו את מצבו האמיתי, ומזה הוא מקבל שלימות כלומר מזה שזכה לגלוי האמת מיד הקב"ה, שבחינה זו שהוא מקבל שלימות היינו שאומר שהקב"ה מקרב אותו ומראה לו את האמת, נמצא שהוא עכשיו לא במצב שיאמר שהקב"ה דחה אותו מקדושה, בזה שהוא מרגיש את הרע, אלא להיפך, ומזה הוא מרגיש שה' מקרב אותו, וזה נקרא "ימין מקרבת" וממילא הוא יכול במצב כזה שהוא רואה איך שהוא כלו רע, להתגבר ולעשות עצות איך לצאת מהרע הזה, לכן הוא מודה ומשבח לה', נמצא עתה הוא נבחן לברוך, היינו בזה שהוא רואה שקבל ידיעה מלמעלה על הכרת הרע, ובזמן שהוא נותן תודה לה' בטח שהוא נקרא ברוך, היות שקבל ברכה מה', ואז יכול לבוא לידי דביקות בה' כי ברוך מתדבק בברוך.
וזהו ע"ד שפירוש אאמו"ר זצ"ל על מה שרז"ל, לא איברי עלמא אלא או לרשיעי גמירי או לצדיקי גמירי (ברכות סא), ושאל בשלומא בשביל צדיקי גמירי מבינים, אבל בשביל רשיעי גמירי היתכן לומר כך, ותירץ היות שבזמן שהאדם יודע בעצמו שהוא רשע בטח שיעשה כל מה שביכלתו לעשות תשובה, ויש לפרש דבריו בשביל צדיקי גמירי אז הם נהנים מהעולם, בזה שהם זוכים להטוב והעונג שהיה ברצון ה' בעת בריאת העולם, היות שכבר יש להם כלים לקבל אור ה' בע"מ להשפיע, כי בכלים הללו מתגלה המטרת הבריאה שנקרא רצנו להיטיב לנבראיו, וכמו כן בזמן שהוא כבר זכה להכרת הרע, זהו כלים שיש לו דחף פנימי לעשות מה שביכלתו, בכדי לצאת מהמצב של רשעים, משא"כ כשאינו מרגיש את הרע, היות שהוא לא מרגיש שכ"כ רע לו, שהוא צריך לעשות מה שביכלתו לצאת מהמצב הזה. נמצא זה שהגיע למצב שהוא רואה שהוא כלו רע, כבר יש בזה מעלה גדולה, וראיה לזה שכבר יכולים לומר שבשבילו נברא העולם כנ"ל, "לא איברי עלמא אלא או לרשיעי גמירי", משא"כ מטרם שנגלה לו מצב הרע לא היה לו שום זכות קיום בעולם, כנ"ל שלא איברי עלמא "אלא או לרשיעי גמירי או לצדיקי גמירי", נמצא שמטרם הכרת הרע אין לו שום זכות קיום בעולם, נמצא לפי"ז שאם הוא הגיע להכרת הרע כבר נבחן שיש בו אחיזה בעולם, ומבחינה זו נבחן שיש לו שלימות וכבר יכול לתת שבח והודאה לה' ע"ז, וכבר יש לו חיבור עם ה' וכבר יכולים לומר שהוא נקרא ברוך, וברוך מתדבק בברוך, כנ"ל, ואז הוא יכול להיות ואז הוא הזמן שיכול לעלות בדרגה, כלומר שכל התפלות שנתן על חסרונותיו הוא יכול לקבל בזמן השמחה, כנ"כ כמו שחז"ל "שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כמ"ש ויהי כמנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'", נמצא שעיקר הזמן שהאדם זוכה לבחינת השראת השכינה הוא דוקא בזמן השלימות, שדוקא בזמן השלימות אז הוא הזמן שיכול לקבל לבחינת הנשמה שלו.
ובהאמור נוכל לפרש את משרז"ל שבת היה לו לאליעזר והיה רוצה שהיא תהיה אשה ליצחק, ובפשטות קשה להבין הלא בתו של אליעזר היתה בת של תלמיד חכם, כשרז"ל (יומא כח, ב) וז"ל: ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, אמר ר' אלעזר שמושל בתורת רבו הוא דמשק אליעזר, וכמו"כ אמרו שם אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה עכ"ל. על שידוך הזה אברהם לא הסכים והשיב לו אין ארור מתדבק בברוך, משא"כ השידוך של רבקה שהיא היתה בתו של בתואל ואחות לבן הרשע, ובתואל ארז"ל שביקש להאכיל לאליעזר סם המות כדי שישאר להם הממון, היינו שלא היה סתם רשע אלא היה רוצח ג"כ, ובא גבריאל והחליף הקערה וכו' ונתנה לבתואל ומת, וגם היא באה מסביבה של רשעים והשידוך הזה הוא שידוך הגון, כמ"ש ורבקה יוצאת וכו' שהיתה צדיקת, ובפשטות אם היו מציעים לאדם שתי שידוכים אחד בת ת"ח והשני שבא מבית רשעים ומעיר של רשעים בטח שהיו בוחרים בבת ת"ח.
ובבחינת עבודה יש לפרש שמצב של אליעזר הוא מצב של שמאל, שהיה צועק כל הזמן אלי – עזר, היות שאני נמצא תחת שליטת הרע, נמצא שאשה זו היינו בת של שמאל, שהיה מתפלל שיתנו לו את בחינת יצחק, שנקרא נשמה לאשה שהוא הגוף, בכדי לקבל את הנשמה, לא הסכים אברהם, מטעם שבזמן שהאדם נמצא בשמאל וצועק ה' עזור לי לצאת מהרע, נמצא שהגוף הזה בבחינת ארור, והוא אמר לו שיצחק הוא היינו הנשמה היא ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך. לכן אע"פ שאליעזר היה ת"ח, אולם היה מרגיש שחסר לו מדת האמת, היה תמיד הולך בבחינת השמאל, והיה לו טענות תמיד מדוע אין ה' רוצה לשמוע בקולו שיתן לנו בחינת נשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, והגם שהשמאל מדבר להענין כי הכל בנוי על הדעת כנ"ל, שאין להדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל באמת הוא ארור, לכן אמר לו אברהם אין ארור, היינו הגוף בזמן שהוא נמצא במצב של ארור, יכול לקבל בחינת השראת השכינה הנבחן לבחינה נשמה הפרטית של האדם, כי השכינה נקרא מלכות שהיא כלל הנשמות, שמטעם זה נקרא מלכות כנסת ישראל, לכן אין הגוף הזה במצב הזה מוכשר לבחינת יצחק הנקרא נשמה, כנ"ל שהגוף נקרא אשה והנשמה נקרא בעל.
משא"כ בחינת רבקה מכונה בעבודה שהגוף רואה את כל מה שהשמאל מראה לו את מצבו האמיתי, שכל האברים שלו הם רשעים, שרק מה שנוגע לאהבה עצמית הוא מבין, משא"כ מה שנוגע לתועלת ה' אין הוא מסוגל לעשות שום דבר, בדיוק כמו שהשמאל מראה לו, וזה נקרא שכל בני העיר היו רשעים, כי הגוף נקרא עיר, כמ"ש (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וכו', ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו וכו', ורבקה שהיא צדקת אחת יוצאת מכל בני העיר, וז"ש ולמה כתוב יוצאת ואומר שזה יורה, היינו לבדיקת שהקב"ה הוציאה מכל אנשי העיר, פירוש שהגוף הזה היה מרגיש עצמו לשלם היינו לצדיקת, מזה שהקב"ה הודיע לו האמת ומזה הוא שומח, ונחשב זה עצמו לשלימות בזה שהקב"ה הודיע לו, כנ"ל, או מטעם הב' הנ"ל, שהוא מאמין למעלה מהדעת שיש לו שלימות, מטעם שהוא מאמין באמונת רבו שצריכים ללכת למעלה מהדעת, ולומר עינים להם ולא יראו וכו', ובמצב של שלימות יכולים לזכות לבחינת יצחק הנקרא נשמה, זאת אומרת שהשני הפכים הם נמצאים בגוף אחד, אלא בב' זמנים, ואומרים לנו שעיקר הוא ללכת בקו ימין, לאחר שיש לו קצת מקו שמאל, וזהו לעולם יסדר אדם שבחו של מקום שזה נקרא ימין, ואח"כ יתפלל שנבחן לשמאל, ואח"כ חוזר לימין.