תוכן

תש"ן מאמר ו
הנה הכתוב אומר (דברי הימים ב' יז) "ויגבה לבו בדרכי ה'". ובמשנה (אבות ד, ד) אמרו, מאד מאד הוי שפל רוח, וכו' נמצא שזו בניגוד מ"ש, ויגבה לבו וכו'.
הנה הזה"ק (וירא ו ובהסולם אות יז) שואל "וירא אליו ה' באלוני ממרא" למה באלוני ממרא, ולא במקום אחר, אלא משום שממרא נתן לו עצה על המילה, כי בשעה שאמר הקב"ה לאברהם, שימול את עצמו, הלך אברהם והועץ עם חביריו, אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך.
אמר לו ממרא, זכור את היום, שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, ואותו הרעב שעבר על העולם, וכו', ואת אלו המלכים שרדפו אנשיך אחריהם, והכית אותם, והקב"ה הצלך מכולם וכו', קום עשה מצות רבונך, אמר לו הקב"ה ממרא, אתה נתת לו עצה על המילה, חייך, איני מתגלה עליו, אלא בהיכל שלך וכו'.
ודבר זה קשה להבין אם הקב"ה צוה לו שימול את עצמו, אז הולך לשאול את חביריו, אם כדאי לשמוע בקול ה', וכי ח"ו אם ממרא היה אומר אחרת, היה ח"ו שומע בקול ממרא, ולא בקול ה', היתכן לומר כך, ועוד קשה להבין, את מה שממרא אמר לו, שכדאי לשמוע בקול ה', שבטח הוא יציל אותך, כמו שהציל אותך מכבשן האש וכו', משמע שהבסיס, שממרא אמר לו, לשמוע בקול ה', הוא מטעם, שיציל אותך, כמו שהציל אותך אז, מכבשן האש, אחרת אין אתה צריך לשמוע, הלא אותו דבר אנו רואים, שחז"ל אמרו (רש"י מביא דרשת חז"ל נח שביעי) וז"ל על פני תרח אביו בחיי אביו וכו', יש אומרים, שע"י אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו, לפני נמרוד על שכתת צלמיו והשליכן לכבשן האש, והרן, יושב ואומר בלבו, אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרד נוצח אני משלו, וכשניצל אברם, אמרו לו להרן, משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש, ונשרף וכו', רואים אנו אצל הרן, אם אמר שהוא הולך לקבל על עצמו, מסירת נפש על תנאי שה' יציל אותו, הוא נשרף. א"כ מדוע אצל אברם, אם ממרא אמר לו, שאתה צריך לשמוע בקול ה', מטעם היות שהציל את אברם מכבשן האש היינו אברם של אתמול, על דרך משל, הוא יציל גם את אברם של היום, כשהוא ימול את עצמו, א"כ זה ממש כדוגמת הרן, ואברם בכבשן האש, וכאן רק ההבדל, שהם אותו דבר רק בגוף אחד, היינו אברם, בב' מצבים.
בפשטות הענין אנו רואים ששם בהרן, עם אברם, בכבשן האש, היה ענין של גוים, היינו שהנכרים היו רוצים, שהן אברם והן הרן, שלא ישמעו בקול ה', משא"כ אצל מילה היה, שה' אמר לו היינו שיש הפרש בין שנכרים אומרים, לא לשמוע בקול ה', או שה' אומר, לשמוע בקולו.
לכן יש לומר, בזמן שהנכרים רוצים, שהאדם יעבוד עבודה זרה, ולהנתק עצמו מאמונת ה', בטח זה צריך האדם לתת מסירת נפש, ללא תנאי, לכן הרן, שאמר שהוא מוכן לתת מסירת נפש, בתנאי שישאר בחיים, כדוגמת אברהם, בטח זה לא נקרא מסירת נפש, לכן נשרף בכבשן האש, משא"כ כאן כשהבורא אמר לו, שהוא ימול את עצמו, והוא הלך להתיעץ עם חביריו, צריכים לפרש בצורה אחרת. היינו שהוא חשב, זה שהקב"ה אומר לו שימול את עצמו, זהו מדרגה גדולה, והוא עוד לא ראוי לזה, כי הוא חשב, זה שהבורא אמר לו שימול את עצמו, אם עדיין אינו ראוי לזה, בטח שיכול לנפול אפילו מהמצב שהוא נמצא עכשיו, כי הוא יודע שהוא נמצא בבחינת השפלות כמ"ש "ואנכי עפר, ואפר" לכן הלך להתיעץ אם מותר לו עכשיו ללכת במדרגה הגדולה, ולמול את עצמו, או שהוא צריך לחכות עד שיהיה ראוי לזה, לכן ענר אמר לו אתה כבר למעלה מתשעים שנה ואתה תצער את עצמך, ולהתחיל עכשיו, לעלות במדרגות עליונות, ולהתחיל לעבוד בעבודה יותר גדולה, בכדי להכשיר את עצמך שתהיה ראוי למצות מילה, כבר אתה זקן יותר מדי, בכדי להתחיל עכשיו, לתת יגיעה גדולה, בכדי לזכות למדרגות יותר גדולות, זה מתאים לצעיר לימים, שיש לו עתיד גדול, ולא לך שאתה כבר למעלה מתשעים שנה, לכן זה לא בשבילך.
אולם כשבא לשאול לממרא, אז ממרא השיב לו, הלא אתה רואה שאין הקב"ה מסתכל, על השפלות שלך, שהוא יגיד בזמן שאתה תהיה ראוי, אז הוא יכול לעזור לך, כמשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, אבל היות כשאתה מרגיש, שאתה עפר ואפר, אין הקב"ה יכול לעזור לך, הלא אתה רואה שבזמן שהישלכו לך, לכבשן האש, מ"מ הקב"ה עוזר לך, מטעם שהוא רחום וחנון, וזה הוא כמו שרז"ל, על הפסוק "וחנותי את אשר אחון" אע"פ שאינו ראוי והגון לכך, לכן, גם כאן במצות מילה, הקב"ה רוצה שתכנס למדרגה יותר גדולה, אע"פ שאין אתה ראוי והגון, לכן לך וקיים מצות רבונך, ואל תסתכל על השפלות שלך.
וזו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שאמר הקב"ה "כי עתה ידעתי, כי ירא אלקים אתה" והקושיא ידוע, וכי אין הקב"ה יודע עתידות, שאמר כי עתה ידעתי, ואמר כי עתה ידעתי, שעתה כבר יודע, שירא אלקים אתה, כלומר שעתה אברהם יודע, שהוא ירא אלקים. ונשאלת השאלה בשביל מה צריך אברם, לדעת את זה, אלא צריכים לומר, שעתה שהוא יודע שהוא ירא אלקים, כבר אברהם יכול ללכת למדרגה יותר גדולה, ואינו מתירא אולי זה יותר מדאי גבוה עבורו, אלא שהוא כבר יכול לעלות, למעלה מעלה, וכעין זה יכולים לפרש מה שאמר רבא, (ברכות סא) לידע אינש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא, אם לאו. וגם שם יש להבין בשביל מה צריך לדעת זה, אלא כנ"ל, שעל ידי זה, הוא ישתדל ללכת במדרגות יותר גדולות, ואל יחשוב שזהו יותר מדאי גבוה עבורו. לכן יעץ לו ממרא, שאל יסתכל על זה, שהוא מרגיש את שפלותו, שהוא בחינת עפר ואפר, אלא הקב"ה רוצה שתעלה במעלה, ע"י מצות מילה, לך וקיים ואל תסתכל על שום דבר, וז"ש "רם ה' ושפל יראה" וזה כמ"ש שה' מגביה שפלים.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אברהם הלך לשאול לחביריו, אם לשמוע בקול ה', הפירוש הוא, אם הוא צריך לחכות ולהכשיר את עצמו, שיכנס במדרגה הגדולה, שיזכה אחרי קיום מצות מילה, או לקיים תיכף, ולא להסתכל על שפלותו, מה שהוא מרגיש, שהוא בחינת עפר ואפר, ועל זה הוא הלך לשאול את עצת חביריו, ולא ח"ו ששאל אם לקיים מצות ה', ובזה נבין ג"כ מדוע בזמן שהשליכו אותו לכבשן האש, מדוע לא הלך לשאול אז בעצת חביריו, אלא הסכים שישליכו אותו לכבשן האש, בכדי לקדש את שם שמים, אלא שזהו בחינת אמונה, שצריכים לתת מסירת נפש על זה, בלי תנאים, היינו לומר שאני שפל גדול, לכן הוא לא רוצה לתת מסירת נפש, אלא בע"ז הדין הוא, "יהרג ואל יעבור", ומשום זה הרן, שרצה לקדש את ה' במסירת נפש, רק בתנאי שישאר בחיים, כמו אברם, מובן מאליו שזהו לא נקרא, יהרג ואל יעבור, כי דעתו היה, שהוא מסכים שישליכו לכבשן האש, בתנאי שלא יהרג, נמצא שלא קיום כלל את המצוה שישנו בע"ז יהרג ולא יעבור, לכן הרן נשרף בכבשן האש, משא"כ אברם שדעתו היתה בבחינת יהרג ואל יעבור, לכן בזכות המצוה השלימה ניצל מכבשן האש, וזהו ששם היו הגויים דברו אליו, שהם דרשו ממנו שיעבוד עבודה זרה.
משא"כ במצות מילה שה' דיבר אליו שימול עצמו, ה' בטח שדרש מאברם שיעלה בדרגה, כי אברהם לאחר שקידש את ה' אצל נמרוד, מה רצה ה' ממנו בטח לעלות למדרגה יותר גבוה, על זה חשב אולי עדיין עוד לא ראוי לעלות במדרגה כ"כ גבוה, לכן הלך לשאול מחביריו מה לעשות הלא הוא מרגיש שעדיין אינו ראוי לגדלות זו, מה שהוא יזכה בקיום מצות מילה כנ"ל, לכן כאן הוא ענין אחרת לגמרי.
ובהאמור אנו רואים שיש ב' מצבים בעבודה, א' בחינת אמונה, ב' בחינת תורה. שבבחינת אמונה לא שייך לומר שהוא שפל, לכן הוא לא יכול לקיים את מצות של קידוש ה' שנוהג בכלל ישראל, אפילו בין אנשים פשוטים, שאנו שמענו שמסרו נפשם על קידוש השם, לכן כשהאדם מתחיל להכנס בעבודת ה' ע"ד האמת, צריך לקבל על עצמו עול האמונה למעלה מהדעת, אפילו שכל האומות העולם שבגופו צוחקים ממנו עליו מוטל לקדש ה' בפני הגויים שבגופו, ולומר שהוא מאמין בה' ורוצה לשמש אותו בכל לבו ונפשו, ואפילו שהם לא מסכימים עמו, והוא יכול לומר שהוא מקבל על עצמו לאהוב את ה', ואפילו שאין לו שום הרגשה בזה שאומר בעל פה, אבל האדם אין לו להתפעל מזה שאין האברים מסכימים לדעתו, והוא מה שהוא יכול לעשות הוא עושה, היינו בדיבור ובמעשה הוא יכול לעשות את הדבר ע"ד הכפיה, והגם שאין לו שום הרגשה מזה מ"מ מבחינת אתערותא דלתתא הוא עושה, ועל זה נאמר "וברכתיך בכל אשר תעשה" כלומר שה' ישלח לו אח"כ ברכה על המעשה שהוא עושה, והגם שלאחר ההתגברות הוא רואה שלא קיבל שום ברכה, היינו שלא מרגיש שום התקרבות לה' יותר מכפי שהיה מטרם ההתגברות, אז הגוף שואל להאדם אמרת לי שאם אתה תתגבר על השכל ודעת שלך אז הקב"ה יתן לך ברכה, כלומר שתרגיש עי"ז את החשיבות הרוחניות, ואתה רואה שאתה נמצא באותו המצב שהיית לפני העשיה, שהשתדלת לעשות מעשים בכפיה, ע"ז באה התשובה שאם הייתי מרגיש את הברכה על המקום, נמצא שעשיתי את המעשה בכדי לקבל שכר, וזה דומה לבחינת הרן שאמר אם אני אראה שאברהם ניצל מכבשן האש אני משלו, וגם כאן שאומר אני מוכן לכוף עצמי ולעשות מעשים טובים נגד רצון הגוף, אבל בתנאי שאח"כ אני אקבל הרגשה טובה, איך שכדאי לעבוד לה' בכדי לקבל שכר היינו הרגשה טובה, לכן אם האדם רוצה תיכף לאחר העבודת הכפיה לקבל תיכף שכר, זה דומה כאילו לכתחילה היתה הכפיה בכדי שאח"כ לא יצטרך יותר לעבוד על דרך הכפיה, נמצא שבעת קבלת האמונה הוא עומד תנאים, ובחינת האמונה של קבלת מלכות שמים צריכה להיות כניעה, ללא תנאי, לכן אצל האמונה לא שייך לומר, שהאדם מרגיש עצמו שהוא שפל יותר מדאי, שאין עליו מוטל לקבל עליו עול מלכות שמים, ואין לאדם לומר עכשיו אין לי מצב רוח לזה, אלא אני מחכה שיהיה לי מצב רוח טוב, אז אני אשתדל לקבל עלי עול מלכות שמים, אלא החיוב מוטל על כל אדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים בכל מקום ובכל עת.
משא"כ כשמדברים בענין תורה, אז הזמן שהאדם צריך להרגיש את שפלותו, היות שחז"ל אמרו שאסור ללמוד תורה לעכו"ם רק לבחינת ישראל, אז הוא צריך מקודם לראות אם הוא באמת בחינת ישראל, זאת אומרת שהוא צריך לראות אם הוא ראוי ללמוד תורה, ואם הוא רואה שעדיין אין הוא ראוי, אז הוא צריך להשתדל להיות ראוי, ואז יהיה בידו ללמוד תורה.
ומה הוא העצה שהאדם יכשיר את עצמו להיות ראוי, העצה לזה כשחז"ל אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כלומר שהאדם צריך מקודם ללמוד תורה בכדי שהתורה יביא לו להיות בחינת ישראל, וכשהוא יהיה בבחינת ישראל אז יעלה בדרגה ללמוד תורה, הנקרא אז תורת ה' בבחינת שמותיו של הקב"ה, משא"כ לפני שזכה להיות בחינת ישראל, הוא צריך להשתדל לעסוק בתורה ומצות שזה יביא לו לבחינת ישראל, ואז הזמן לבוא לבחינת השלימות הנקרא מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו.
אולם בזמן התעסקותו בתורה ומצות, היות שהאדם צריך ללכת בב' קוים ימין ושמאל, היינו זמן של שלמות וזמן של חסרון, היות שמצד אחד אנו צריכים להודות לה', ובטח מי שמרגיש שקבל הרבה טובות מה', הוא יותר מסוגל לתת תודה רבה יותר גדולה, לכן בזמן שהאדם מתעסק בתורה ומצות אז הזמן להיות בשלימות, כלומר כאילו שהקב"ה קירוב אותו להיות מהמשמשי המלך, אולם אין האדם צריך לשקר לעצמו לומר שהוא מרגיש שהוא משמש את המלך בזמן שאין לו הרגשה כזו, א"כ איך הוא יכול לתת תודה רבה על זה שקירוב אותו אם אין הוא מרגיש זה.
אלא האדם צריך אז לומר שאע"פ שהוא נמצא בתכלית השפלות, כלומר שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, ועדיין אינו מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מ"מ ה' נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתו"מ, וגם נתן לו קצת כח שיוכל להתגבר על בחינת מרגלים, מה שמדברים אליו ונוקרים את ראשו בטענותיהם, ומ"מ הוא יש לו קצת אחיזה ברוחניות, אז האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך, נמצא שהוא צריך לשמוח בזה שה' משגיח עליו ונותן לו גם הירידות, כלומר שהאדם צריך להאמין כמו שהאדם יכול להבין שה' נותן את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו לכן הוא נותן לו העליות, כמו כן האדם צריך להאמין שגם הירידות נותן לו ה' בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה כאילו הוא היה נמצא במצב עליה, לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא, וכל פעולה שהוא עושה ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש שה' קירב אותו, כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, שבזמן שהאדם הוא בשמחה היינו שמרגיש עצמו שיש לו זכיה בזה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, האדם נקרא ברוך, וברוך מתדבק בברוך, כלומר שהאדם מתחיל להרגיש שה' מברך אותו עכשיו, ואינו מרגיש שום חסרון אולם זהו דוקא בעת שעוסק בתו"מ.
אולם האדם צריך לתת קצת זמן מזמנו להקציב על עבודת של קו שמאל, שזה נותן לו מקום לתפלה, שיתפלל על חסרונות שבו וזה צריכים שבעת השלימות שהאדם עוסק לתת תודה לה' על מה שקירב אותו משהו, אז הוא הזמן שיקבל מלוי על החסרונותיו מה שהיה מרגיש בזמן שהיה עוסק בבחינת השמאל, נמצא שעניית התפלה אינו בזמן שהוא מתפלל, כי אז נמצא במצב של ארור, היינו בעל חסרון, ואין השלום מתחבר עם בעל חסרון, אולם בזמן שהאדם מרגיש עצמו לשלם לא מטעם שהוא יודע שיש לו שלימות, אלא מטעם, שהוא מרגיש עצמו לשפל וכמה אחיזה שיש לו ברוחניות נחשב אצלו להון רב, ומזה יש לו שלימות, שהוא אומר שגם זה הוא לא שוה, אז הזמן שיכול לקבל את המלוי מה שהיה מרגיש בזמן שהיה עוסק בבחינת השמאל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, שמצד אחד אמרו מאד מאד הוי שפל רוח, ומצד השני כתוב ויגבה לבו בדרכי ה', שהם ב' הפכים בנושא אחד, והתשובה הם ב' הפכים בנושא אחד רק בב' זמנים, היינו בזמן שהוא עוסק במלכות שמים לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, כלומר בזמן שאין הגוף מסכים לזה, ונותן לו הרבה תירוצים שאין עכשיו הזמן לזה, ומביא לו ראיות משאר אנשים, שלא משימים לב לעבודה זו של האמונה בה' למעלה מהדעת, על זה הוא צריך לומר "ויגבה לבו בדרכי ה'" ואין הוא מסתכל על אף אחד אלא הוא נחוש בדעתו שכך הוא דרך האמת, ואין לו להסתכל על מי שהוא ואין לו לשמוע מה שהגוף נותן לו להבין לך והסתכל על האנשים שיש להם שם שהם מבינים מה זה עבדות ה', ע"ז אמרו ויגבה לבו ולהיות בגאוה שהוא מבין יותר מכולם.
משא"כ בזמן שעוסק בתורה ומצות, והוא רואה שאין לו שום מושג מה שהוא לומד או מה שהוא מתפלל, אז אסור לו להיות בגאוה ולומר אם אין הוא מבין מה לו סתם להסתכל בספרים אם אין הוא מבין את הענינים של תורה ומצות, אז הוא צריך להיות בשפלות כשחז"ל מאד מאד הוי שפל רוח, היינו שהאדם צריך להיות בשפלות ולומר כמה אחיזה שיש לו הוא בשמחה, היות שהוא שיש כמה אנשים שאין להם שום אחיזה ברוחניות, לכן כאן הוא צריך להרגיש שאינו מגיע לו כלום, ולהיות בשמחה.