תוכן

[זהר] מקץ (אות לה'): רבי שמעון אמר עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא לא אקרי צדיק, כיון דנטר ההוא ברית קיימא, איקרי צדיק וכו', ומאי דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בהדיה, וכתיב ויריצהו מן הבור, אסתלק מן דא, ואתעטר בבאר מים חיים.
ומפרש בהסולם, שלא יקשה, כיון שזכה על ידי מעשה זה להקרא צדיק. אם כן למה שמוהו בבור בבית האסורים. ומשיב, מה שהיה מתחילה בבור, הרי נתעלה למלכות משום זה. וכתיב וירצוהו מן הבור, שנסתלק מזו מן הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה.
ויש לשאול, למה כדי לעלות? היה צריך להיות מקודם בבית האסורים, שנקרא קליפה, כדי לעלות לקדושה. הלא תיכף, שנקרא צדיק, על ידי אותו מעשה, היה צריך תיכף להכנס להקדושה.
והנה אנו רואים, שיוסף היה שתי פעמים בבור: א) על ידי אחיו, כמו שכתוב וישלכו אותו הבורה. ב) על ידי שר הטבחים, כמו שכתוב וירצוהו מן הבור.
ועל דרך המוסר יש לומר, שבור, היינו בית הסוהר, שזה מה שהאדם נמצא תחת שליטת היצר הרע, שהוא אסור אצלו ואין להאדם שום יכולת לצאת מרשותו. הנה יוסף, שעל ידי שקיים מצות כבוד אב, אז על ידי הארת המצוה ראה, שהוא נמצא בבית הסוהר, כי בזמן החושך לא רואים את האמת. אבל אז היה רק על ידי אחיו, שהם ישראלים, היינו שרואה שהוא הולך בדרך ה', רק שהסיבה שמחייבת אותו לעבודה היא על ידי הסביבה, שהוא נמצא בסביבה ישראלית. נמצא שהוא בבית האסורים של הסביבה, היינו שמוכרח לעסוק בתורה ועבודה מצד הסביבה.
ובזמן שהאדם זוכה לאור יותר גדול, אז הוא רואה את האמת, ורואה שאין הוא נמצא בבית הסוהר של ישראל, אלא שהוא נמצא ברשות הקליפה ממש. וזהו, שזכה על ידי המעשה, שזכה להקרא בשם צדיק, אז הוא רואה שפוטיפר נתן אותו לבית הסוהר. וראה שהיא קליפה ממש, אז יש מקום לתפלה, שה' יתיר אותו מבית אסורים. כי עד כמה שהאדם רואה, שנצרך לה' שיעזור, לא למותרות רק להכרחיות, אז התפילה היא יותר אמיתית. לכן היא מקובלת למעלה, וה' מוציא את האדם מבית האסורין, וזכה להיות בין מקבלי פני השכינה.
וזה פירוש הזהר, ומאי דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בבאר מים חיים. וכמו שכתוב בהסולם, וירצוהו מן הבור שנסתלק מזו הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה.