תוכן

ר"ח כסלו תשל"ג
ההבדל בין עפר לאשפה, שעפר הוא דבר טבעי שכך נוצר, משא"כ אשפה נקראת פסולת. הנה חז"ל אמרו (שבת קנה:) לית עניא מכלבא ולית עתיר מחזירא, משום שחזיר בכל מקום הוא מוצא את מזונותיו, כי גם פסולת אצל חזיר היא מאכל.
וי"ל שכ"ז כשהאדם לא תיקן את החטא של נחש הקדמוני, אז כל הטעם שלו בתו"מ הוא רק בחי' עפר. וזה נק' שכינתא בעפרא. וכוונתו בתו"מ צריכה להיות שע"י עבודתנו נוכל לאוקמא שכינתא מעפרא. וזה נמשך מצד בריאת העולמות שהי' על הכוונה שנוכל לעשות התיקון של השתוות הצורה, ע"ד שארז"ל (סוטה יד.) מה הוא רחום אף אתה רחום. לכן נעשה צמצום והסתרה על הכלי קבלה, שיהי' בבחי' חלל הפנוי וריקן מקדושה, לכן נבחן טעם העפר מצד הבריאה. לכן אומר הפ' "מקימי מעפר דל", היינו השכה"ק נק' דלה ועני' מטעם הנ"ל, שכולם רואים שאין לה מה לתת לנו בחזרה ע"י העסק בתו"מ.
נמצא שכל התענוגים של אנשים הם רק מפסולת דקדושה, הנמשך לתוך התענוגים גשמיים, המכונה בשם נהירו דקיק, שהיא להחיות הקליפות. וזה נק' אשפה. לכן מאשפות ירים, היינו צריך להרים את האדם, שלא יהיה נמשך אחר התענוגים השפלים הנקראים אשפה. וכשהוא מנזר א"ע מהאשפה, אזי הוא זוכה לבחי' לאוקמא שכינתא מעפרא, כי אחד תלוי בהשני.