תוכן

מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון [תהלים קיג' ז']. צריך לשאול: א) מהו עפר, ב) ומה דל, ג) מהו אשפות, ד) מהו אביון?
ענין עפר. היינו בסוד נחש כל מאכלו עפר, שטועם טעם עפר בתורה ועבודה. והוא מטעם חסרון אמונה, שאז צריך להתחזק במידת הבטחון, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל יתיאש מן הרחמים, שהוא סוד מוחא.
דל. היינו שחסר לו בחינת אמונה, ענין אשפות, היינו ליבא, שמושקע בתאוות עולם הזה.
אביון. אב-יון: אב נקרא רצון, מלשון ולא אבה לשלחם. יון היינו טיט היון, כשרצונו של אדם נופל לשם, הוא מושקע כל פעם יותר למטה, היינו מי שאינו בעל רצון, אין לו כל כך רצון להשקיע את עצמו כל כך למטה. היינו שאין לו החריפות בהרצון לקבל, משום שהוא רק בחינת בעל מעשה בלי מחשבה. מה שאין כן מי שהוא בעל מחשבה ורצון, אז הוא פועל בחריפות, איך להוציא לפועל את הרצון לקבל.
ויחד עם כל זה, כשהאדם בדיוטא התחתונה בבחינת מוחא וליבא, אזי הוא צריך להאמין, שימי הרחמים והרצון מסייעים לאדם לזכות להצלחה יוצאת מהכלל, היינו לבחינה שאינה אצלו בדרך קודם ונמשך על דרך המדרגה, אלא בסוד דילוג המדריגות.
"מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון" [תהלים קיג' ז']. עפר, היינו בלתי תנועה מעצמו, אלא הכל דשין בה, היינו כל מי שרוצה לבנות את ביתו בונה עליה, ואין לה כוח למחות. לכן בין דברים טובים וכן להפך. לכן הדל, שהוא המסכן, היינו הנקודה שבלב, שהאדם בא לידי מושפלות כזו, שאין בידו למחות לאנשים, שאינם רצויים, שיבנו את בנינם. הואיל והאדם קבל בצוואה מרבותיו, שלא יתן לבנות על העפר הזה, אלא בית המקדש, צריך לתת אל לבו, בימים שבין כסא-לעשור. כסא, היינו שיש לו כסא על ההשגחה. ועשור מלשון אסרו חג בעבותים. היינו שהאדם קשור ידיו ורגליו, ואין יכול מחות למחשבותיו שאינם מהוגנים, שיבנו את בנינם שמה.
וזה שאמרו רז"ל, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (יבמות ק"ה). ולמה דוקא בזמן הזה הוא קרוב? זהו מטעם, רם ה' ושפל יראה, היינו בחינת מוחא. מאשפות, היינו בחינת ליבא, שהוא מונח באשפה, היינו בתוך תאוות עולם הזה. ואז האדם בא לידי הכרה מלאה, שאם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ולכן דוקא אז אסור להתייאש, מלזכות לבנין בית המקדש.