תוכן

ענין ג"ר, שאין בהם השגה, וכל השגתינו היא בו"ק, יש לפרש, שענין ג"ר היינו בחינת מוחא, ושם צריך להיות רק באמונה. וצריכין להאמין, כי כך היה רצונו ית'. וו"ק נקרא בחינת ליבא, היינו ההתפעלות בליבא, שכאן ניכר בבחינת אהבה ויראה שלו. וזה צריך להיות בהשגה ברורה, היינו שההתפעלות צריכה להיות אצלו מגולה, ולא באמונה. אלא בשיעור שההתפעלות מורגשת בלב, בשיעור כזה נבחן השגתו. וכאן מצווה להרחיב את הרגשותיו. מה שאין כן בבחינת מוחא תלויה גדלותו עד כמה שהוא יכול לעבוד בבחינת למעלה מהדעת.
נמצא, שהם שני דברים הפוכים. היינו, שאם בחינת מוחא שלו הוא למעלה מהדעת והתפעלותו בהרגש הלב הוא במוחש, זה נקרא גדלות. היינו, שמצד אחד הוא למעלה מהשגה, מכל מקום בלב הוא בתוך ההרגשה. בזה תלוי שיעור גדלות, היינו בשיעור ההפכיות בין מוחא לליבא, שאז הוא צריך להתגבר בבחינת למעלה מדעת. והליבא הוא דוקא בתוך הדעת, שהוא בתוך ההרגשה.
ורק מי שהוא בחינת ישראל יכול ללכת בדרך זו. מה שאין כן נכרי אינו מסוגל לעבוד בשני הפכים, ולזה צריכים התחזקות גדולה, שתהיה יכולת ללכת בדרך זו קדימה.