תוכן

הנה איתא שהזמן הוא נברא. אכן בלי דיוק אמרו כן, כי זה תינח אם הזמן היה איזה מהות מוחשי כמו שאר המהותים, אבל באמת אין ענין הרגש הזמן, אלא הרגש של שינוי תנועות, כמו שאמרו החוקרים. וגם זה מובחן לכל אדם, שביום שיש לו הרבה שינוי תנועות, הוא מרגיש אותו לזמן ארוך, וביום שיש לו מעט שינוי תנועות, הוא מרגיש אותו לזמן קצר. ומזה תשפוט, אם היה במצב של מנוחה אמיתי, אז לא היה מגולה אצלו הרגש הזמן כל עיקר, הרי שמהות ההרגש שבתוכינו הוא באמת מהות שינוי התנועה, אלא על דרכים פסיכולוגים נהפך אצלנו למין הרגש של המשך זמן. בדומה לאיש המסתכל במראה, אשר כל דמותו של האיש נמצא במראה כדמותו לגמרי, עם כל זה ודאי אי אפשר להנות או לשמש עם זה האיש המצוייר בהמראה, אלא רק בהאדם האוריגינלי (-המקורי). כן הדבר הזה, כי אע״פ שהזמן הוא דמות המקבל לתוכו לגמרי את שינוי התנועות לציירם כמין המשך זמן, עם כל זה אין הזמן המהות האוריגינלי, כי אם השינוי תנועות המה האורגינאלי, והזמן הוא כמו מצוייר במראה, שאי אפשר לשמש עמו כמו כמהות האורגינאלי.
ונתבאר לך שנצחי וזמן אינם אלא בחינות ציורים של מנוחה ותנועה, באופן שאם תרצה לידע את הרגע הראשונה של הזמן אין לך לשאול 'מתי', אלא איך יצאה התנועה הראשונה מן המנוחה?
ובזה תבין הפרצופין הרוחניים שאינם תופסים מקום וזמן, כי אין להם העדר ושינוי תנועה, וכל שינוי הוא תוספת, וא״כ נמצא כל פרצוף ופרצוף כשהוא לעצמו רק במצב המנוחה בלתי תנועה כלל, וא״כ הוא ודאי נצחי.
אכן שורש הזמן כבר יצא תיכף בצמצום א׳, כי עד שם לא היה מקור אפילו לשינוי תנועה בעלמא, כי לא היה שם חסרון לתקנו. ומצמצום ולהלאה, כיון שיש חסרון ותיקון, הרי שיש שורש לזמן. אמנם כיון שכל החסרונות כבר הם פרצוף שני, וכן התיקונים הם פרצוף שלישי המגלה ממקומו השלימות על הראשון, וא״כ כבר המה שורש לזמן, אבל המה עצמם הם בלי זמן להיותם בלי תנועה.