תוכן

שיחה בהושענא רבא לפני כניסת החג
בענין יציאה מן הסוכה פתח בענין צלא דמהימנותא, וענין חשיבות הסוכה הוא דוקא בדירת ארעי ולא קבע, משך זמן שתא אלפי שני, וכן כל ה... אלא ההפרש הוא כי בסוכות דיקא הפסולת הוא הייחוס שלו, כיון שבגמר התיקון לא יהיה צורך בפסולת, חשיבותו הוא רק עכשיו בזמן השתא אלפי שני, בזמן שיש מגבלות, שיש חסרון כיס, חסרון של הכיס.
ואמר: כי הקב"ה אורו גדול מאד ללא שיעור וגבול, ואי אפשר לנברא לגשת אל האור הגדול הזה, כי תיכף ישרף ויבטל מהמציאות. מה עשה הקב"ה ברוב אהבתו את עם סגולתו? הכין להם עצה איך להדבק בו ולא להישרף ולהיבטל – נתן צלא דמהימנותא, שפירושו: באור אי אפשר להדבק, אבל בצל של האור כן אפשר, והצל הזה הוא צל של קדושה שניתן אפשרות להאחז בו, ועל ידו להיות דבוק בו בקוב"ה, והצל הזה נקרא "צלא דמהימנותא". (יש צל אחר שנקרא צלמות שאין לו שום שייכות לקדושה). ומתגלה בעיקר בזמן שמחתנו, בחג הסוכות, שישראל יוצאים מבתיהם לדירת ארעי, למשך שבעה ימים, ושמחים בצלא דמהימנותא, בצל הסכך שעל גבי סוכותיהם.
וענין סכך צריך שיהיה דוקא בדבר הגדל ואינו מקבל טומאה, ואמרו ז"ל: "מגרנך ומיקבך", מכאן שבפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר, "גרן" מלשון גר הייתי בארץ, יקב מלשון יקוב הדין את ההר. גרן דינים דדכורא, יקב דינים דנוקבא.
וצריך שיהיה פחות מכ' אמה, כי עד כ' אמה שיעור ספירות הזו"ן ולמעלה מכ' אמה אינו מן הזו"ן, אלא מאור הבינה בעצמה, ואינו שייך "לארעיות". וצריך שהצל יהיה דוקא מן הסכך ולא מן הדפנות, כי דופן מלשון דפינה... והכרח, כי הצל בסוכה שהוא גבוה יותר מעשרים אמה הצל בא מן הדפנות ולא מן הסכך. והצל שיבוא מן הדפנות הכרחי הוא, ולא מרצון הטוב, ולא מחשק גדול להדבק בו ית', כי דפנות מלשון דפנו בו, כי עיקר הצל צריך שיהיה מהסכך, ולא גבוה יותר מעשרים אמה, כי רק עד עשרים כשר לראיה גמורה, שהוא מרצונך הטוב לגשת ולהדבק אליו יתברך, באין אפשרות לגשת אל אורו ממש מפאת התבטלות גמורה, לשבת בצלא דמהימנותא. שזה צל עם כל האי נוחיות, על כל האי נוחיות, על כל הסלידה החושך שיש לפעמים בצל, ובכל זאת כיון שזה משמש מוצא למטרה, חבל לדבקות בו יתברך, להדבק בו, הצל הזה יקר וחביב למאד עד שחושקים בו ומתלהבים לתופסו בכל חשיבותו.
לעתיד לבוא לפני גמר התיקון שיתברר לעיני כל גודל מעלת קיום המצוות והתורה, יאמרו הגוים: אנחנו היינו מקיימים התורה ומצות, אלא שלא נתנו לנו! יאמר להם הקב"ה: הנה יש לי מצוה וסוכה שמה, קיימו אותה ואני מעלה עליכם כאילו קיימתם כל המצוות. ובאות אומות העולם ועושות להן סוכות בראש גגן, והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, שאז אין צורך כבר במצוות, כי אפשר כבר לקבל ישר, ואז אומות העולם כל אחד בועט בסוכתו, ובורחין, ורק ישראל אינם בועטים (מפני ישראל אופן מלכות המלך המעוים). והענין – שישראל אפילו בזמן שהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ג"כ אינם מואסין במצות סוכה, כיון שזו שימשה להם מקור לא אכזב לדביקות בו ית'. והנה אפילו בגמר התיקון כשהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ואין כבר צורך במצות סוכה, אבל ישראל יודעין כל מה שנתנה להם מצות סוכה ש.. ומצטערים שאבד להם מקור יקר זה ולא בועטין, אבל אומות העולם שקודם לא קימו מצות סוכה, ולא השתמשו במצוות, ולא קיימו התורה, ולא נשאר להן שום זכרון טוב מענין זה – בועטות, כיון שעכשיו אין כבר צורך בזה והבן. ולפיכך שמה "מצוה קלה". ואמר: הרבה יש כאן להקשות במאמר חז"ל זה, אבל פנימיות הדברים הוא זה, ולא עכשיו הזמן להכנס לכל הקושיות, כלומר למה נקראת "קלה" ושאין בה "חסרון כיס".
ושאל רבי שמואל: מה הטעם שלמעלה מעשרים אמה פסולה, הלא למעלה מעשרים הוא צל של בינה!? ואמר: כי למעלה מעשרים אמה הוא של הכרח, צל של דפנות לא של סכך, מבחי' "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי", כי עיקר המכוון הוא לא להצל אלא להפריו, ולמעלה מעשרים אמה אינו נוהג כבר ענין של פריו. והוסיף לו: דו האסט שוין צו ביז צוואנציק אלייען מקיים געווען? וואס דו פרעגסט שוין אויף [ האם עד עשרים כבר קיימת? א"כ מה אתה שואל על ] למעלה מעשרים אמה?.
ולבסוף הוסיף טעם למה שמחת תורה בחג הסוכות ולא בשבועות, כי בעצם מקומו של שמחת תורה יותר מתאים בחג השבועות זמן מתן תורה, אלא בסכות שזוכים לחג האסיף – לצלא דמהימנותא, זמן שמחתינו, יש ויש מקום דוקא המותאם ביותר לשמחת התורה. ולפיכך קבעו שמחת התורה בסוכות, כי אין שמחה אמיתית אלא אחרי יום הכפורים שזכו למחילת עוונות, צלא דמהימנותא, ואז כן יש מקום לשמחת תורה, דוקא בסכות.