תוכן

ד) נתבאר אצלינו בשער פנימי וחיצון, בדרוש א' וע"ש. ואמנם נבאר בקיצור מופלג, כי עכירות של נפש הבהמית שבאדם, כשעולה אל נפש דעשיה ליזון ממנו, הוא גורם לחטוא לו. ומי הגורם לו העכירות שבתחלה, דנפש הבהמית שבאדם שהיא חיצוני. ולכן כשאדם חוטא, מקריב קרבן נפש בהמה של ב"ח, שהם גרמו לו לחטוא, ונחית אש גבוה, ושורף אותן העבירות, ואז שרש נפש בהמי שבאדם, נמשך לו ניקוי וזכות, כי הכל הוא משורש א' חוצבו, ומתכפר האדם, והבן היטב סוד הקרבנות. ולהיות כי גם נפש הדומם והצומח הם יותר עכורים, כי גם הם גורמים ומסייעים לחטוא את נפש הבהמה מיצה"ר שבהם, לכן היו הנסכים והסלתות, שהם צומח ודומם. על כל קרבנו תקריב מלח, הוא כח דומם, ובזה נתקנו כל חלקי הדצח"ם.