תוכן

א) הנה ידעת פסוק אשר הלך חשכים וגו', כי ס"א שארי בחיבורא וסיים בפירודא, והנה היוצא למלחמת היצה"ר, מתחיל מתתא לעילא, ותחלה נלחם עמהם כד אינון בפרודא, וז"ס על אויביך, לשון רבים. ואח"כ נתחברו, וזהו ונתנו, לשון יחיד. ואמנם להבין שאר הענין, צריך שנבין ענין ארז"ל, לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וכי מפני שיצה"ר מתגבר עליו, נתיר לו שיעבור עבירה גדולה כזו, אך סוד הענין, כי הלא כמה נפשות גדולות אתעשקו בטיקלא, והם רשעים. ואמנם ישראל היוצאים למלחמה, היו כולם צדיקים, כענין מי האיש הירא מעבירות שבידו. והנה אם כאשר וראית בשביה אשת יפת תואר אז וחשקת בה, זה יורה כי אותה האשה היא משורש ישראל, ולקחוה ושבו אותה הקליפות, ולכן ולקחת לך לאשה, וזהו ושבית שביו, כי זה שביה באדם מההוא טיקלא, לכן ראוי לך לקחתה מהם. והנה אפשר לפרש, כי הלא ב' אויבים באדם, או הקליפות בעצמן, או בני אדם בעצמן בסוד נגעי בני אדם, שהם טפות ונשמות שנתלבשו בקליפה, וכלם הם שונאים ואויבים, וזהו על אויביך לשון רבים. אח"כ ונתנו ה' אלהיך בידך, נגד אויב הא', שהוא הקליפה ממש. ושבית שביו, הוא האויב השני, שהוא סוד נגעי בני אדם, שהם שבוים ביד אויב הזה הראשון. וכאשר הא' ינתן בידך, אז ושבית שביו, שתקח האויב השני, אשר היא הנשמה קדושה אשר שבויה בידו.