תוכן

ג) גם יש הפרש הזה בענין המקום עצמו, כי בז"א נופלים החסדים ממקום גבוה מאד, שהוא מן החזה עד היסוד. אך בנוקבא כמעט אין ירידה ונפילה ניכרת בה, כי הלא מקום התחלת גלוים, הוא מסוף סיום הת"ת שלה, והנה יסוד שלה דבוק שם ממש בסיום הת"ת, ונמצא שלא יש כמלא נימא במקום ירידה ונפילה, הרי יש שינוים. וכבר בארנו לך, כי הגדלת החסדים הם עיקר, מחמת אורך מקום מרוצתם וירידתם, כנודע כי אם יפול אבן ממקום גבוה עשר אמות למטה בקרקע, יחזור אחר כך לעלות למעלה ב' אמות או ג', ואם יהיה הגובה עשרים אמה, יחזור האבן לעלות כפל כפלים, וזה פשוט כי כפי מדת הירידה, כך חזרת עליה אח"כ, ולכן שם בז"א שהיה מרחק גדול, היה יכולת בחסדים לעלות, והיה כח בהם להתגדל ולהתפשט בכל ג' קוים דז"א עד כתר שבו כנודע, אך בנוקבא שמקום הירידה הוא דבר מועט עד מאד, עד שכמעט אינו נכנס בגדר נפילה, ובפרט שחסר בה מדה אחת פחות שליש, כי בז"א הם ג"ח פחות שליש מגולים, ובנוקבא הם ב"ג לבד, ונמצא שאין כח באלו גבורות לחזור ולעלות למעלה עד הכתר דנוקבא כדי להגדילה, ולכן אם היו עולים דרך כל הג' קוים, ומתפשט כחם בכל הג' קוים, לא היו יכולים לעלות עד הכתר רק עד ח"ב לבד, ולכן היה הענין הזה באופן שלא יעלו גבורות אלא דרך קו אמצעי לבד, ועי"ז יהיה כח לעלות עד הכתר שבה ולהגדילה. וטעם הדבר, למה אין אנו חוששין אלא על הכתר, ולא אל הב' קוים האחרים, הענין הוא, כי הלא כבר בארנו, כי בב' קוין שלה יש ב' מוחין שמתפשטים בב' הקוין ההם, אך בכתר לא יש שום מוח, ולכן מוכרח שיעלו הארת אלו הגבורות בכתר שלה כדי שיהיו בסוד המוחין בכתר עצמו, שאל"כ יהיה כתר שלה גרוע מחו"ב שלה, כמבואר אצלינו בחסדים דז"א עצמו העולים עד הכתר.