תוכן

שיחה שביעי של של פסח תש"ז
בסעודת שביעי של פסח תש"ז נתן לי שתי פרוסות מצה, ושם עליהן מלח, והתחיל לדרוש בלחם עוני ואמר: אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד, ואמר כי בשבת אין שום עבודה, אין שום יגיעה, רק הכל בא בדרך הצלחה לבד, וכל המוחין באים רק בדרך מתנה בדרך אחסנתא (אבל ביום טוב יש קצת עבודה), ולפיכך בשבת אסורה מלאכה, כי הכל ע"י הקב"ה בבחי' "הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים", שהוא ענין גמר התיקון, אשר אז כל אחד יראה כי הכל עשה הקב"ה, ואין לו לבן אדם שום חלק בו, אבל ביום טוב שבו גם כן המלאכה אסורה, מלאכה אין בו כדכתיב: "כל מלאכת עבודה לא תעשו", אבל "כל מלאכה" לא כתיב, היינו קצת עבודה יש בו. וזה שאמרו: אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד. ומהו העבודה שיש בו: אוכל נפש, להכין, לעשות, להמשיך, אפילו ביום טוב, שהוא העבודה הזאת מותרת ביום טוב. ואמר שברכת המזון ביום טוב הוא שבת. ושאלתי: ומהו ברכת המזון דחול? אמר: יום טוב.
ואמר: כי מצה הוא אסותא – רפואה, ורפואות נותנים רק לחולה כדי שיתרפא ויחלים, אבל הרפואה בעצם אינה מאכל, זהו רק תקון שהחולה ישוב לאיתנו, ויוכל להמשיך עבודתו ודרך חייו כתיקונו כבריא. אבל לא יתכן לתת לבן אדם בריא רפואות, כי להפך לאדם בריא שאינו זקוק לרפואות, הרפואה אינה מעלה ואינה מורידה, מה שאין כן לחולה שכן הוא זקוק לרפואה, כדי שאח"כ יוכל לשוב למאכליו הרגילים. וכמו שלחולה אסור לתת מאכלים חזקים רגילים שאוכלים בריאים שבטח יזיקו לו, אלא צריך להשתמש בדברים המותרים לו כעין רפואה עד שיבריא ויוכל לעכל מאכלים רגילים, אבל אכילה סתם עיקר אכילה הוא ... ולא רפואות.
כן הוא בנידון דידן, מצה וחמץ, מצה – רפואה, מיכלא דאסותא, אבל עיקר האוכל הוא חמץ, כי העיקר הוא הלחם – המלחמות, כי מלחם צוברים כוחות לחיים, לעבודה, ולא מרפואות, וכל הרוחים וכל הנצחונות יש לנו רק כשיש לחם, מלחמות, יש שובע ויש נצחון, אך שלאמתו של דבר אנו איננו זקוקים לשובע, כי לא השובע נותן כוח לחיים חדשים רק האכילה, והשביעה היא רק תוצאה הכרחית של האכילה, אבל לא המטרה, להפך, שביעה מכבידה לפעמים ומונעת כוח לעבודה, כן במלחמות, אע"ג שהתוצאה של מלחמה מוצלחת הוא הנצחון, ובכל זאת לא הנצחון הוא העיקר, רק ההתמודדות והתכונה למלחמה, לקרב, שהם מוציאים תמיד את הלוחמים האמיצים מרפיון ידים מעצלות, משויון נפש, מבטלה, משעמום, ומעורר את הכחות הטמונים שבנפש, שבלאו הכי היו נרדמים ומתנונים, ומוציאים לאור פעולה שבלאו הכי אפילו לא היו חולמים עליהם, כ"כ גדולה תכונת המלחמה.
ואם תשאל: אם כן העיקר והחשיבות והמטרה היא רק המלחמה, למה הנצחון בכלל, שהוא רק המרדים הכחות הפנימיים שנתעוררו במלחמה, ולמה בכלל הנצחון ששם סוף למצב המרומם של פעולה ותנועה נועזת, והנצחון מביא לידי הפסקת כל זה, ותרדמה? התשובה: כי בלי נצחון בסוף לא ירצו להתחיל ולנהל מלחמות, כי כך הוא בן אדם שמוכרח להיות לעיניו דבר סופי מושך ומבטיח, כי הוא נותן דחיפה לפעולה שירצו לנהל מלחמות.
וכן הוא בעבדות ה', חמץ ומצה, מצה הוא בבחי' נצחון, שיש צורך בו רק לתת דחיפה שירצה לצאת לקרב, למלחמה, שיהיה מטרה לנגד עיניו, אבל העיקר הוא הלחם – הקרב, החמץ שיש בצדו כל המעלות שספרנו לעיל, וזהו ענין מה שאנו אוכלים מצה בפסח, ואחר ספירת העומר חמישים יום נאמר – "תביאו לחם תנופה חמץ תאפנה", ולכך מביאים ולא מקריבים בשבועות חמץ ולא מצה, כי ימין בעצמו לא נכון ושמאל בעצמו לא טוב, אבל שבועות זהו הרצוי.