תוכן

תכלית הבריאה היא, כפי שהורו לנו חז"ל, להטיב לנבראיו, כמו שנאמר משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב וכו'. והוא שפע ההטבה שהכין לנבראים.
אבל עבודת הנבראים היא להיפך, כמ"ש אנטיגנוס איש סוכו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" וכו'. אלא שחייב לכוון כל מעשיו לשם שמים, והוא, כמובא בזה"ק בגלל ענין של "נהמא דכסופא" כי המקבל מתנת חינם מרגיש אי נעימות שפוגמת בהרגש שלמות ההנאה.
מתנת המלך היא בשלמות, ועל כן ניתנה לנו עבודה. שענינה זיכוך עצמו, לוותר על קבלת הנאות לעצמו, ולעסוק בהשפעה ונתינה לא לשם קבלת תמורה ותשלום, אלא מתוך הרצון להשפיע.
הנה אמרו חז"ל (שבת ל' ע"ב): "אל תען כסיל כאולתו פן תשווה לו גם אתה . ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו (משלי כ"ו). לא קשיא הא בדברי תורה הא במילי דעלמא.
ולכאורה קשה, הרי הסברא נותנת להיפך, במילי דעלמא אין לחשוש, אבל במילי דשמיא יש לחשוש להכנס לויכוח עם הכסיל, כידוע.
וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ז') "הודיעני נא את דרכיך" אמר לפניו: "רבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו. יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו. אמר לו: משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו - צדיק בן רשע. רשע וטוב לו - רשע בן צדיק. רשע ורע לו - רשע בן רשע.
ולפי פשוטו קשה להבין, הרי במציאות רואים גם רשע בן רשע, שטוב לו ולהיפך. אלא יש לפרש שאין כוונת השאלה על דרכי ההשגחה הנראים לעינינו. כי על זה כתוב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי", ומה שאמר "הודיעני נא את דרכיך" הכוונה לדרכי עבודת ה'".
הנה חז"ל נתנו לנו עצות והדרכות איך לנהוג כדי לעבור הדרך עד שיגיע למטרתו שיהיה בבחינת משפיע. בתקופה זו, שהיא זמן עבודה ויגיעה - כל דבר נמדד בשיעור שמקרבו, או שמרחיקו ממטרתו, ועפ"י המושגים "צדיק", "טוב", מרמזים על דברים שמקרבים אותו להיות בחינת משפיע, ולהיפך "רשע" ו"רע".
ובאופן כללי יש להבחין בארבעה מצבים כלליים בעבודה, שהם שלבים בדרך להגיע לתכליתו: מצב ראשון: נקרא בשם רע מוחלט, והוא כאשר שרוי לגמרי בבחינת הקבלה, ואינו מסוגל לעסוק בבחינת השפעה, ונקרא בחינת מקבל עמ"נ לקבל, כי מקבל כל דבר לתועלת עצמו.
מצב שני: הוא כאשר מתיגע ומתחיל לעסוק בהשפעה, אפס, אז מתגלה מלחמת היצר, וגופו שלא הוכנע מתנגד לעבוד ללא תמורה ותועלת לעצמו, ורוצה לחדול ממעשי השפעה ולחזור ולעסוק רק בדברים שהם קבלה לעצמו.
המצב השלישי: הוא כאשר זוכה ומכניע את גופו לענין השפעה, היינו שיכול לכפות את עצמו לעסוק בהשפעה. אז הוא כבר במדרגה נעלה וגבוהה, באשר נעשה לאיש משפיע ואין לו שום שייכות לקבלה, וזה נקרא משפיע על מנת להשפיע.
אבל עדין לא הגיע לתכליתו, שעדין אינו מסוגל לקבל תענוגים בכוונה על מנת להשפיע, ונמנע מלקבל תענוגים שמא לא יוכל להתגבר ויקבל התענוגים להנאת עצמו, על כן נוהג בדרך הפרישה, שפורש מתענוגים וכופה עצמו לעסוק בהשפעה. מצבים אלו נקראים בשם "דרכה של תורה", כלומר, הדרך והאמצעי להגיע למטרתו.
ומהי תכלית המטרה? זה נקרא בשם "מקבל עמ"נ להשפיע". והוא, שזיכך את כליו בשיעור מופלג עד שיכול אפילו לקבל שפע עונג בכוונה שעושה כן אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו. על מדרגה זו מתגלה השפע העליון, וכל זמן שהאדם אינו יכול להעיד על עצמו אשר טוב לו בעולם - עליו לדעת שעדיין לא הגיע למטרה שבשבילה נברא העולם.
על מצבים אלו דברו חז"ל, איך לעבור ממצב למצב, שילך ולא ימעד. המעבר ממצב למצב נרמז במילה "אב ובן", שהוא בחינת "סיבה ומסובב". המצב החדש נקרא "בן", והמצב הקודם, שגרם לו להתהוות נקרא "אב".
"אל תען כסיל כאוולתו ... ענה לכסיל כאוולתו" על אילו שאלות מדובר? כאשר מתחיל לעסוק בהשפעה ונתקל במכשולים שעומדים בדרכו אז מתעוררות השאלות. אלא שיש "שאלת החכם" ויש "שאלת הרשע".
שאלת החכם שבא מצד הטוב שואל ומבקש עצה איך להתגבר על המכשולים, ואצלו השאלה היא רק אמצעי איך להתגבר עליהם.
אבל שאלת הרשע, שבא משורש הרע, אצלו השאלה עצמה היא המטרה. הוא אינו רוצה בתשובה, תכלית השאלה היא אצלו להניעו מדרך הישר, והוא מעונין בויכוח אבל לא בתשובה אמיתית.
עם שואל זה - אסור כלל להכנס לויכוח. אלא שעל שאלת הרשע נאמר: "הכהה את שיניו". היינו שאינו מתחשב כלל בדבריו, ועושה את שלו. כי הרשע השואל "מה העבודה הזאת לכם" - מתוך רשעות הוא שואל ואינו מעונין בתשובה - אלא שחושש לקבל תשובה - שמא תחייב גם אותו לעבודה. לרשע זה - "אל תען".
וכמו בכלל - כן בפרט. באדם עצמו, בטרם שתיקן את הרע שבקרבו, מתעוררות אצלו שאלות "מה העבודה הזאת", בשביל מה כל היגיעה והעמל הזה? ומה יהיה לך מזה?
מצב זה נקרא "רשע בן רשע", כי שאלות אלו נקראות "רשע" כיוון שתכליתם להניע את האדם מעבודת ה', והוא "בן רשע", כי מצב זה הוא בן ותוצאה של רשע, היינו שעדין לא זיכך את הרע שבקרבו.
על זה נאמר: רשע ורע לו - רשע בן רשע! היינו, שרע לו לאדם שבאו אליו מחשבות כאלו. והעצה היא: "אל תען כסיל כאוולתו", כלומר אם באו לך מחשבות אלו אל תען, ואל תתחשב בם כי במצב זה אסור להכנס כלל לויכוח עם הרע שבקרבו, "פן תשווה לו גם אתה", היינו שהויכוח עלול לגרום שתשווה לו ח"ו ושום טוב לא יצא מויכוחים אלו.
וזה ענין "רע לו", שהשאלות מתעוררות כאשר עדיין הרע בקרבו, לכן במצב זה "אל תען".
אבל כאשר זכה להכניע את הרע, והוא כבר בבחינת משפיע, גם אז מתגבר עליו יצרו. ושואל מה לך עבודה זו? מה יצא לך מזה? מי גרם לו שאלות אלו? עבודתו לשם שמים!
וזה נקרא רשע בן צדיק. היינו בגלל שעסק בהשפעה הנק' צדיק, עורר בו היצה"ר את השאלות הללו, ומה הוא מבקש אז? - תשובה הוא מבקש ועצה איך להמשיך וללכת לשם שמים.
וזה נקרא "טוב לו". כי שאלות הרשע שהתעוררו בקרבו הן עצמן מעידות שהולך בדרך האמת, בזה שגופו מתנגד ואלמלא היה עוסק בהשפעה - לא היה מתנגד.
ועל זה נאמר: "ענה לכסיל כאוולתו", היינו לכסיל בענין זה, שאינו יודע איך לשכנע גופו שיסכים לעבוד לשם שמים.
וזהו: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו - אינו יכול לו", ורק ה' יכול לעזור לו שתהיה לו היכולת להתגבר.
המצב הבא נקרא "צדיק בן רשע", והוא שנעשה צדיק, היינו שזכה לאמונת ה' בקביעות ולומד תורה לשמה, וכל כוונתו לשם שמים.
אבל עדין לא הגיע למטרת הבריאה, שיוכל לקבל עמ"נ להשפיע, כי מצב זה אינו בבחינת מטרה, כמ"ש אם צדקת מה תתן לו, וכל עבודת ההשפעה היא רק תיקון בשבילנו, כדי למנוע את ענין נהמא דכסופא.
ולכן זה נקרא "צדיק בן רשע" כי המצב הקודם לפני שעשה תשובה, היה "רשע", והוא מפחד לקבל תענוגים שמא יפול שוב למצב הקודם שנקרא "רשע", וזה ענין צדיק בן רשע. שהוא כבר צדיק, אבל עדין חושש שיקבל בעל מנת לקבל.
וזה ענין "צדיק ורע לו" בזה שעדין אינו יכול להיות במצב של מטרת הבריאה, ועדין אינו יכול לומר שטוב לו בעולם.
המצב הנעלה ביותר נקרא "צדיק בן צדיק" והוא, כאשר הגיע למצב של "אז תתענג על ה'" שיכול לקבל על מנת להשפיע. אז יכול לקבל את כל הטוב השלם שאין דומה לו בכל התענוגים הגשמיים.
שני מצבים אחרונים אלה נרמזים במשנה: א) הלומד תורה לשמה. ב) זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה וכו' וכו'.
וזה ענין תורה ועבודה. עבודה היא היגיעה והיא עבודת ההשפעה שלא על מנת לקבל פרס, וזה נקרא "צדקה", כמ"ש "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה, וזה נקרא אמונה.
וכשזוכה לאמונה, אז בא לבחינת תורה שהיא מתנה ותענוג, כמ"ש "וממתנה נחליאל". מתנה הוא ענין תענוג כמו בגשמיות שאדם דורש שכר עבור עבודה אבל לא על שמקבל מתנה.
ולכן כשהגיע למצב נעלה זה אז טוב לו. מה זה "טוב לו"? שמרגיש ממש את ה"להטיב לנבראיו" ונקרא "צדיק בן צדיק" כי מצב זה הוא בן ותוצאה של "צדיק" היינו של משפיע על מנת להשפיע.
ואז נקרא "אורח טוב", כמ"ש חז"ל: אורח טוב מה הוא אומר? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי, שעומד ומעיד על הלהטיב לנבראיו. ויה"ר שנזכה להגיע לכך. אמן.