תוכן

דיבור הוא בחינת מעשה ושמיעה, היינו בחינת שמיעה לי כלומר סבירא, שהוא דבר המתקבל על הלב. וכמו שכתוב, ונתת לעבדך לב שומע, שזהו ענין נעשה ונשמע, שאי אפשר שיתגלה את השמיעה מטרם שהאדם מגלה את המעשה, שהוא ענין בחירה.
כלומר, כי בזמן שנתגלה השמיעה, אז אין מקום לבחירה. ומשום זה השמיעה הוא בהסתרה. ובזמן שהאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות בבחינת עשיה לבד ולא בשמיעה, אז שייך יגיעה, משום שאין הלב מבין, אם כדאי לעסוק בתורה ומצוות.
וכל עשיותיו הוא רק על ידי קבלת עול, כמו שכתוב בתפילה שלפני הנחת תפילין, ושהוא נגד הלב, לשעבד בזה תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו ית' שמו, כי בבחינת המעשה שייך ענין שעבוד, מה שאין כן בבחינת שמיעה, אין מקום לשעבוד. וזה על דרך שארז"ל, הבא לטהר מסייעין אותו. ופירשו בזהר הקדוש, היינו שנותנין לו נשמתא קדישא, שזה נבחן לבחינת שמיעה.
ונמצא לפי זה, כי כל הסתרת השמיעה הוא רק בכדי שיהיה מקום לגלוי כוח הבחירה. וזה שכתוב שהשמיעה תליא בדיבור, היינו בחינת מעשה.
וזה פירוש, כי בדבר ה' שמים נעשו, היינו בזמן שהאדם עוסק בדבר ה', שהוא בחינת תורה, צריך שיהיה כוונתו לבחינת עשיה, כלומר שהוא יזכה לבחינת עשיה דשמים, שענינו הוא, שעשיותיו יהיו לשם שמים.
ועל זה מתגלה השמיעה, היינו על העשיותיו דלשם שמים, באותם הבחינות דבחינת עשיות, מתגלה השמיעה. וזה שאמר הזהר הקדוש שהשמיעה תליא בדיבור.