תוכן

הנה חז"ל אמרו (סנהדרין כו:) א"ר חנין, למה נק' שמה תושיה, שהיא מתשת כחו של אדם. ד"א תושיה שנתנה בחשאי, מפני השטן, ופרש"י שהוא מקטרג ואמר תסתפק לעליונים ולא ימסרו הלוחות ביד משה. ד"א תושיה דברים של תהו שהעולם מושתת עליהם, ופרש"י דברים של תהו, דיבור וקרייא בעלמא, וכל דיבור אין בו גשישה ממש כתהו הזה ואעפ"כ עולם מושתת עליהם ונוטריקון הוא תי"ו תהו שייה מושתת.
וי"ל זה:
א) כאן הוא אומר שמתשת כחו של אדם, הלא חז"ל אמרו (ערובין נד א חש בראשו יעסוק בתורה וכו', חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. ואיך אמרו כאן להיפוך.
ג) מה הפירוש שהעולם משותת על דברים של תהו. וכפירש"י, וכל דיבור אין בו גשישה של ממש כתהו הזה, ולמה היה דוקא הצורך להשתית העולם על תהו דוקא.
וי"ל זה ע"ד המוסר, הנה הקטרוג של השטן הוא, היות שהתורה הוא דבר יקר וחשוב מאד, צריכין לתת התורה לעליונים, היינו מי שהוא במדרגה עליונה, ז"א מי שיש לו שכל גדול, וכל דרכי עבודתו הן רק בתוך הדעת. ולא בידו של משה, כי ידיו של משה הן בחינת אמונה, שהיא כנגד הדעת. ולהיפוך, מי שרוצה ללכת בתוך הדעת, אף פעם לא ישיג את התורה, בתוך הדעת.
והנה כמו שיש שטן כללי, כמו"כ יש שטן בכל אדם פרטי, שהשטן שבאדם טוען שרוצה לקיים התורה רק בדרך של עליונים, היינו שיוכל להבין את דרכי ה' בדרך השכל, היינו בתוך הדעת, ולא ללכת בדרכי התורה למעלה מהדעת, שנקרא בידי משה. לכן כל זמן שאין משיג בשכל השגחת ה', הוא לא רוצה לקיים התורה.
וע"ז באה התשובה, שרק בידי משה תתקבל התורה. ולזה הרמז תושיה, להורות שא"א שתתקבל התורה, רק בחשאי, שהוא בחינת צניעות, ז"א שצנוע מהשכל, שאין השכל משיג אותה, אלא דוקא למעלה מהדעת. משא"כ בפרהסיא מורה שהוא גלוי לכל, היינו שהוא גלוי להשכל שיכולים להשיג בתוך הדעת. ובזה דוחין טענת השטן, שטוען שיתנו התורה בתוך הדעת, שנק' בחינת עליונים, כי רק ע"ז בא הרמז שהתורה נקרא תושיה, שנתנה בחשאי ולא בפרהסיא כנ"ל.
כי עניין הצנע לכת עם ה' וכו', הכונה היא שלא יהא מגולה בתוך השכל, אלא דוקא בבחינת אמונה יש יכולת לקבל התורה. ובזה מוסתר טענת השטן, ולא הפירוש כפשוטו שחשאי, שאין השטן רואה. אם השטן הוא מלאך, איך אפשר לומר שהוא לא יודע שנותנין התורה, שנוכל לומר שניתנה בחשאי. אלא כנ"ל שחשאי הפירוש לא בפרהסיא, היינו שלא יהיה מגולה בתוך הדעת.
ולמה באמת למה מוכרחין לקבל התורה למעלה מהדעת, ומאי איכפת ליה להקב"ה שיתן התורה בתוך הדעת. והענין הוא לפי מה שאמו"ר זצ"ל נתן הכלל, שיש לדעת בכל מעשה שצריך להיות בבחינת להשפיע בין במוחא ובין בליבא. לכן מוכרח להיות למעלה מהדעת, שאז יש מקום לקבלת התורה בעמ"נ להשפיע. ורק אז נוהג ענין העבודה בשכר ועונש, שהוא ענין הבחירה, אחרת לא הי' מקום לבחירה. וטעם הבחירה הוא ג"כ להכוונה הנ"ל, שעי"ז יכול האדם לבוא למדרגת מקבל עמ"נ להשפיע.
וכמ"כ י"ל מה שאמרו ד"א למה נקרא תושיה דברים של תהו שהעולם משותת עליהם, שד"א אינו חולק על ר' חנין, אלא מפרש יותר, שהעולם, היינו כל מה שיש לנו לעשות בעולם, שענינו הוא תורה ומצוות, הוא משותת על תהו, היינו על בחינת אמונה למעלה מהדעת, שמתהא מחשבותיו של אדם בעת שהוא רוצה להבין, ואין שום יסוד בדרך האמת, אלא בבחינת אמונה.
וזה נקרא דברים של תהו, היות שאין האדם מבין, לכן הוא תמיד בבחינת תהו. ודוקא עד"ז יש קיום להעולם, שעניינו שדוקא עד"ז יבא העולם לשלימותו.