תוכן

ראש חודש מנחם אב תש"י
ת"א
"המשביע בטוב עדיך" [תהלים קג' ה']. פרוש שהשי"ת נותן כל כך שפע לאדם, עד שהוא נעשה שבע עם מדת טובו של השי"ת. אזי נעשה האדם עד, על מדתו של השי"ת, על מה שנקרא טוב ומטיב, ש"עדיך" הוא מלשון עדות. נמצא שהטובות הם בעצמן העדות, ואם תשאל, למה אין כל הכלל מקבלים את הטובות הללו ורק ליחידי סגולה המה הראוים, להיות המקבלי השפע?
והענין הוא, שיש חילוק בין סוגי בני אדם, שהם בחינת מקבלים ברצון לקבל, ולסוגי בני אדם, שהם בעל מנת להשפיע. והבחן ביניהם הוא מקצה להקצה, כי זה ידוע, כי כל הכלי לקבלת הטוב, הוא השבח והודיה.
כי עד כמה שהוא מרחיב הכלי ברצון הזה, כך הוא מסוגל לטעום טעם בשפע, כי השפע בעצמו דומה לים הגדול. ויש מי ששואב עם אצבעון, ויש מי ששואב עם דלי, וכן הלאה, הכל נמדד לפי הכלי. ואם אנו אומרים שהשבח והודיה הוא הכלי, כי לפי ההרגשה כך היא ההודיה, כי אם האדם מתגבר תיכף כשמרגיש ישועות השי"ת ונותן שבח והודיה, אזי על ידי זה הוא מקיים וממשיך השפע ביתר שאת וביתר עז, שעל ידי ההודיה נתרשם בו הנותן השפע על כל האבריו, שעד כמה שהוא מרגיש מי הנותן, כך מתרחב אצלו הכלי לקבל השפע.
נמצא שדבר זה שייך רק במשפיע ולא במקבל, משום שאצל המקבל נעשה הבו"י למחויב. ואצל מחויב אינו נוהג שבח והודיה, כי כן הוא הטבע, כמו בן אצל אביו, אינו נוהג הודאה.
מה שאין כן אדם מן השוק, שעושה טובה עם חברו, אזי הוא מהלל ומשבח אותו. ולפי מדת ההתרחקות, כן הוא מדת ההודאות. והטעם הוא כי לפי מדת הקירבה, כך הוא נעשה למחויב. ומי שרחוק מחברו, הוא מחויב אצלו יותר, מטעם חסד, ממילא הוא נעשה להיפך, שהשני נעשה למחוייב להלל ולשבח אותו.
ומי שהוא מקבל אזי כל כמה שנותנין לו, נעשה אצלו השי"ת למחויב, כדוגמת מי שנותן בכל יום לבנו הקטן גרוש אחד. ואחר כך נתעורר באב מדת האהבה לבנו, ורוצה לעשות לו הטובה, אזי הוא נותן לו חמשה גרוש. ואזי בטח שהקטן, שרואה שהיום קיבל מהאב מתנה יותר גדולה, הוא מתפעל ורוצה לתת לאב הודאה על זה. אבל לאחר שאביו רוצה לתת לו הגרוש אחד כרגיל, אזי בנו נתמלא חמה על אביו, על הגרעון שקבל עכשיו.
נמצא שהעודף שקיבל אתמול לא די שהוסיף לבנו התקרבות, אלא שעל ידי ריבוי הטוב נתרחק ממנו, מטעם שאביו אצלו הוא מחוייב, אזי הקטן רוצה שכל יום צריך האב להוסיף. ואם לאו, כל מתנותיו לא עלו אצלו בשם.
ואצל המקבל הוא כמו שאמרו חז"ל, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים. מה שאין כן מי שהוא משפיע, אזי אצלו לא שייך לומר שהשי"ת נעשה אצלו למחויב, ממילא הוא יכול תמיד להלל ולשבח. ואם נותן לו לפעמים מתנה יותר גדולה, אזי הוא נותן שבח יותר גדול, מטעם שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום זכות, שהשי"ת ישפיע לו. וכל ההשפעות, שהוא מקבל, כוונתו רק שיצמח מזה שבח היותר גדול להשי"ת.
ומזה נבין מה שאמרו חז"ל, במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וזה ידוע שאי אפשר להיות צדיק גמור, אם לא היה מקודם בעל תשובה. כי "עייר פרא אדם יולד". אלא בטח שעשה תשובה. ובזמן שעשה תשובה, והשי"ת קיבל תשובתו, בטח שהיה מרגיש קטנותו, והיתה לו אז ההרגשה היותר גדולה, איך להלל ולשבח לבו"י, שראה אז, ש"מאשפות ירים אביון".
אבל אחר כך, שהולך איזה ימים, הוא רואה שהוא כבר צדיק גמור. והאמת הוא כן, שהוא צדיק גמור. נמצא, שחסרה אצלו הרגשת השפלות שלו, של עת התשובה. נמצא שהשבח והודיה אצלו נתקטן. נמצא שהוא עכשיו יותר קטן מבעלי תשובה. זאת אומרת מזמן הקודם.
ואפשר שזו הכוונה מה שכתוב, 'מאן דאיהו רב הוא זעיר'. אפילו שרב הוא באמת.
וזה ענין "כי רם ה' ושפל יראה", היינו שיש חשק להתחבר עם דבר קטן, כי לעשות דבר קטן, ושיהיה דומה לדבר גדול, זה דבר פלא. ואפילו בגשמיות, רואים שבדבר קטנים הדומים לגדולים יש להם ערך יותר גדול. לכן יש חשק לעליון להתחבר לקטנים. לכן אפילו שהאדם נעשה לצדיק גדול, אין זאת אומרת שהאדם נעשה גדול, אלא השי"ת נעשה גדול אצל הצדיק. לכן בזמן שהאדם מתגאה, אז אומר לו השי"ת, אם לגדולים אני צריך, יש לי למעלה יותר גדולים.