תוכן

הנה העבדות צריכה להיות ביראה ואהבה. והנה על בחי' אהבה לא שייך לומר שצריכים ליתן מסירות נפש על זה, מטעם שזהו דבר טבעי, שאהבה עזה היא ממש כלות הנפש, כמ"ש "עזה כמות אהבה" וגו'. אלא עיקר מסירות נפש הוא בבחי' יראה, ז"א שעדיין אינו מרגיש טעם אהבה בעבדות, אלא שהעבדות אצלו על דרך הכפיה. וזה כלל, שהגוף אינו מרגיש דבר שהוא על דרך הכפיה, מטעם שהוא נבנה ע"ד התיקון, והתיקון שהעבדות צריכה להיות בבחי' אהבה גם כן, שזו תכלית הדבקות. כמ"ש: "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא".
ועיקר העבדות שצריכה להיות במסירות נפש היא על בחי' יראה, שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בעבדות, וכל עשיה ועשיה שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון שאין זו עבדות בשלמות, וא"כ מה יהיה שתעבוד. אז כיון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות היא רק במסירות נפש.
זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשיה שהוא עושה הוא מרגיש יסורים נוראים, יען שהגוף מורגל שלא לעבוד לבטלה, או שתהיה מהיגיעה הזו טובה, או לעצמו או לאחרים. ובזמן הקטנות אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשו שום תענוג בעבדות, וכן אינו מאמין שתהא טובה לאחרים, יען כיון שאינו חשוב לעצמו, אם כן מה הנאה תהיה מזה לאחרים. אזי היסורים קשים, ועד כמה שהוא עובד באותו השיעור נתרבו היסורים.
עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהשי"ת מרחם עליו ונותן לו טעם בעבודתו ית', כמ"ש: "עד יערה עלינו רוח ממרום".