ומתפללים תפלת המנחה ובה זו"ן חוזרים בגבורה דנוק', כמו שהיו בלילה. ובחזרה - בבינה שלה.
ור"ה בענין עלית מנחה, הוא משונה מן כל י"ט ושבת גם כן, כי בהם בתפלת מנחה יש תוספת עליה ממה שהיה בתפלת מוסף כנ"ל, וכאן בר"ה אדרבא - יורדים זו"ן מן המדרגה שעלו בתחלה, והטעם הוא, לפי שבר"ה נברא אדם ובו ביום חטא, ונתקלקלו הדברים וירדו ממה שהיו בתחלה בזמן בריאתו, כידוע. וחטאו היה אחר חצות, ולכן בכל שנה בר"ה מתעורר פגם חטא אדה"ר, והעולמות יורדים ממה שהיו, ועל כן אין עליה לזו"ן, ואדרבא יורדים, כי השעה גורמת. אבל בשאר הי"ט ושבת שאין שם דבר מעכב, כל עוד שמתגדל היום - קדושה ניתוספת, ועל כן תפלת מנחה היא יותר ממוסף.
וכונת ברכת אבות דמנחה בלחש, אינה לפי הכונה הפרטית1 של העליה, אלא כאותה של תפלת שחרית בלחש, לא פחות ולא יותר, כי באותה הכונה תלוי עיקר התיקון של ר"ה בסוד התחלת תיקון הנסירה. והיה ראוי לכוין אותה גם כן בתפלת מוסף, אלא לפי שהעליה היא גבוהה, לכן אי אפשר לכוין בפרטיות כל כך גדול, ומכונים לפי העליה הפרטית של התפלה כנ"ל. ובחזרה דמנחה, הבונה לפי העליה, וזו"ן עולים ונכללים בבינת נוק' על ידי הקדושה.
1 ר"ל: אינו רק לפי הכוונה הפרטית. וכמו במוסף שמכוונים בקצרה - רק הבנין והמוחין. לפי ענין העליה. ולא הכוונות הפרטיות השייכים לר"ה.