ובמנחה דשבת מתגלה מצח הרצון, ואז כל הדינים מתבטלים ואינם פועלים כלל. וזה מכוונים בואני תפלתי וכו'. והטעם שפעולה זו נעשית דוקא בשעת מנחה, כי היתה ראויה להיות בבוקר, כי הוא זמן שליטת החסד. אבל צריך שתדע כי השבת אינו אלא יום אחד שסודו המנוחה השלימה, שבו שובתים מכל טרחות החול, ובו נתקנים קלקולי
החול. וכל שעה שעוברת מהכ"ד שעות של שבת נתקן קלקול אחד, שהיה שולט בשעה שכנגדה בחול, עד שבסיבוב של כל היום ניתקנים כל הקלקולים שנתקלקלו בכ"ד שעות של כל יום מימי החול. ובשעת מנחה של חול אז כל הדינים שולטים ומתגלה מצח ז"א בדין גמור, והס"א לוקחת שליטה גדולה מזה. ועל כן בשבת בהגיע השעה הזאת, שלה נוגע שליטת הדין היותר קשה - כנגדה מתגלה מצח הרצון, ואדרבא כל הדינים מתבטלים, ואין אפילו שייכות לס"א כלל1.
וסדר התפלה הוא אשרי וכל מה שקודם לו, כמו בחול. ואחר כך אומרים ובא לציון וסודו: להכין עולם הבריאה שעכשיו הוא במקום ז"א דאצילות, ששם עלה בבקר בתפלת מוסף; כדי שתוכל לקבל הארת הס"ת בג"ר שלה. בסוד יסוד אבא.
ואחר כך אומרים ואני תפלתי לגילוי המצח. ואז מתעטפים בציצית. לפי שנתגלה אז הציץ שהוא במצחו של הכה"ג העליון, והארה זו מגעת למטה אל נוק' ושם הוא בסוד ציצית.
ואחר כך מוציאים ספר תורה וקורין ג'. בסוד הארת היסוד דאבא בג"ר דבריאה. שהם במקום ג"ר דז"א: הכהן - חכמה. לוי - בינה. ישראל - דעת. והטעם שמוציאים ס"ת קודם העמידה. מה שאין כן בשאר התפלות שאין מוציאים אלא אחר כך, הוא, לפי שבשאר התפלות ההארה של הס"ת היא בבחינה מה שמאיר באותה התפלה, ונמצא שאינה נשלמת עד סוף העמידה, ולכן ממתינים להוציא הס"ת. אבל כאן במנחת שבת הוצאה הס"ת הוא בסוד מה שעלתה בריאה במקום ז"א במוסף, ולכן מוציאים הס"ת קודם העמידה, כי אם אחר כך, תעלה בריאה יותר למעלה, ואין מקום להארה זו.
ועומד להתפלל תפלה בלחש. (ותכוין י"ת דשקוצי"ת, והוא בסוד הת"י נימין דשערי המתגלים עתה בסוד הנהגת החסד מצד א"א). ועולה ז"א בנה"י של הדיקנא, והיינו תיקון י"ג, וכולל י"א וי"ב; ונוק' - תחתיו בחב"ד דאבא.
ומתחיל אדני שפתי תפתח להמשיך הו"ק פנימים דגדלות דאימא. ואחר כך ברכת אבות בסדר שכתבתי למעלה, רק שתמשיך המוחין מבחינת העליה. והבנין בנה"י דז"א רחל לבד, כנ"ל בתפלת מוסף.
ואומר אתה אחד וסודו: אתה אחד אבא, ושמך אחד אימא, ומי כעמך ישראל ז"א. אברהם יגל, הסוד - כי אין עליה אלא לג"ר של ז"א בדיקנא ולא שאר הספירות, אבל עם כל זה נמשך להם איזה הארה מן העליה של הג"ר, וזהו: אברהם יגל חסד, יצחק ירנן גבורה, יעקב ת"ת, ובניו ינוחו בו הם נה"י, סוד בני ישראל; והרי כאן כל הו"ק מאירים
מהארת הג"ר. מאתך - מאת ך', כי המנוחה נמשכת מא"א שהוא כתר. ועל מנוחתם יקדישו את שמך, תכוין שיזדווגו או"א. ותמסור נפש על ק"ה, ואז תעלה הנל"ן שלך על ידי שם ע"ב, במקום ז"א (כי הוא אינו יכול לעלות לפי שהוא למעלה מהם) למ"ד לאבא. ונשמה שלך על ידי שם ס"ג, עם נוק', למ"ן לאימא, ותכוין - יאההויה"ה.
ואין אומרים ישמחו במלכותך, והטעם; שאין שמחה אלא בסוד הזיווג, ובשאר התפלות כשעולה ז"א. נוק' עולה כנגדו ומזדווגת, אבל בתפלת המנחה ז"א עולה בדיקנא, והיא נשארת למטה באבא ואינה מזדווגת עמו, ולכן אין שמחת הזיווג באותה השעה.
וחוזר הש"ץ התפלה בקול, ואז עולה ז"א במזל נוצר שהוא תיקון ח', וכולל עמו ו' וז', והיינו חג"ת של הדיקנא; ונוק' היא תחתיו בכתר דאבא. ומסדר התפלה בסדר תפלה בלחש, רק המשכת המוחין מבחינת העליה. ואומר קדושה, ובקדוש א' תכוין להמשיך הקדושה מחכמה שבדיקנא, ובקדוש ב' מת"ת שבה, ובקדוש ג' מיסוד שבה.
ואומר צדקתך צדק בסדר הכתובים בפסוק, והיינו מתחלה: צדקתך כהררי אל, ואחר כך וצדקתך, ואחר כך צדקתך צדק. וסודו: להעלות נשמות משה דוד יוסף במקום ז"א, כי הוא אינו יכול לעלות כנ"ל. והרי כאן ג' בחינות בהעלאת מ"ן אלו: אנחנו, ג' הצדיקים, ומלכות עצמה.
1 ראה עוד אדיר במרום עמ' רמ"ד.