תוכן

"בחוקותי" תש"ג
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" [ויקרא א' ב']. שענין הזבח הוא דוקא מן הבהמה, בסוד "משימין את עצמם כבהמה" [חולין ה' ע"ב]. ולא מן האדם, כי כל הקרבנות היינו ההתקרבות להשי"ת, הכל הוא מסוד הבהמה. משא"כ מי שרוצה להתקרב מן בחי' אדם, הרי עבירה בידו, בסוד "מזרעך לא תתן להעביר למולך" [ויקרא י"ח כ"א] שזהו קרבן לע"ז. משא"כ ישראלים אין מקריבים רק מן הבהמה ולא מן האדם.
(כמו"כ אמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם" [יחזקאל ל"ו כ"ו]. אבן מלשון אבין, היינו שרוצה ידיעה, וכל זמן שזה משמש באבריו הריהו בעל חסרון, אלא צריך להיות מן בחי' הבהמה).
האדם בעד עצמו אין צריך להתפלל על שום התפשטות הדעת, אלא הוא צריך לעבוד במצב הנוכחי, שתהיה קטנות הכי במציאות, רק הוא צריך לראות שתהיה בקביעות בלי שיהא [חסרון] משהו כלשהוא. (שנקיבת הושט נקיבתו במשהו, ושהיה כל שהיא פוסלת בשחיטה. וענין שחיטה ה"ס "תלמידי חכמים מראין סימני שחיטה בעצמם" [גיטין נ"ז ע"ב]). ועבור התפשטות הדעת הוא צריך להתפלל רק עבור הכלל.