תוכן

בפסוק "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" [משלי ל"א י"ד]: הנה בזמן שהאדם דורש ועומד בתוקף שכולה שלי, היינו שכל הרצונות יהיו מוקדשים כולם לה', אזי הס"א מתעורר כנגדו וטוענת ג"כ - כולה שלי. ואז יש מסחר, - מסחר נקרא שהאדם רוצה לקנות איזה חפץ, והקונה והמוכר מתדיינים על הכדאיות. היינו כל אחד טוען שהצדק עמו. וכאן הגוף מסתכל למי כדאי לשמוע למקבל או למשפיע.- ששניהם טוענים בבירור כולה שלי. וכיון שהאדם רואה את שיפלותו, שגם יש בו ניצוצין שלא מסכימים לשמור את התורה ומצוות אפי' כקוצו של יוד, אלא כל הגוף טוען כולה שלי, אזי "ממרחק תביא לחמה". היינו, מההרחקות שהאדם רואה איך שהוא כ"כ מרוחק מה', ומצטער ומבקש מה' שיקרבהו. "תביא לחמה", ענין לחם ה"ס אמונה, אז הוא זוכה לאמונה בקביעות, כי "האלוקים עשה שיראו מלפניו" [קהלת ג' י"ד]. היינו, שכל ההרחקות שהוא מרגיש, ה' הביא לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו צורך לקבל עליו יראת שמים.
וז"פ "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'" [דברים ח' ג'] פירוש שהחִיוּת דקדושה שבאדם אינה באה דוקא מההתקרבות, היינו הכניסות, ז"א הכניסות להקדושה, אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעי"ז שהס"א מתלבשת בגוף האדם וטוענת כולה שלי בטענה צודקת, וע"י התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. ז"א שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו אפילו היציאות נמשכות ממנו ית'. וכשזוכה אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין הכניסות הכל ממנו ית', ועי"ז הוא מוכרח להיות עניו, כיון שהוא רואה שהכל השי"ת עושה, בין היציאות ובין הכניסות.
וזה ענין הנאמר אצל משה "ענותן וסבלן" [רש"י במדבר י"ב ג': ענו ושפל]. שצריכים לסבול את השיפלות, היינו שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השיפלות, וברגע שעוזב את השיפלות תיכף נאבדות ממנו כל המדרגות שכבר השיג, וד"ל.
וזה ענין סבלנות, שענין שיפלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את השיפלות לדבר טוב, נמצא שלא רוצים לסבול. משא"כ משה רבינו ע"ה סבל את העניוות לכן נק' עניו, היינו שהיתה לו שמחה מהשיפלות.
וזה כלל, במקום שאין שמחה אין השכינה שורה. לכן בזמן הטהרה, א"א להיות השראת השכינה. והגם שדבר הטהרה הוא דבר הכרחי (וזהו כדוגמת בית הכסא, הגם שהאדם מוכרח להיכנס לתוכו, ומ"מ בטוח הוא שאין זה בית המלך).
וזה ענין "ברכה" ו"בכורה", שאותיותיהן שוות, כי בכורה ה"ס ג"ר, והס"א רוצה את הג"ר, אבל לא את הברכות, כי ברכה ה"ס הלבוש על המוחין, ועשיו היה רוצה את הבכורה מבלי הלבוש, ומוחין בלי לבוש אסור לקבל. וז"ש עשיו (בראשית כ"ז ל"ו, ל"ח): "הלא אצלת לי ברכה. וכו' הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי". כוונתו להפך מהברכות, היינו קללה, שע"ז נאמר [תהילים ק"ט י"ז]: "ויאהב קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה, ותרחק ממנו".