תוכן

ט"ו חשון תש"ה תל אביב בביתו של ר' בנימין סינקובסקי
ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ ממזר היינו אל - זר, אך- זר. פירושו מחשבות זרות, שעל ידי זה שהאדם עובר על הלאו ד"אל תפנו אל האלילים" - אזי הם מולידים לו את הממזר. דפְנִיָתוֹ לאלילים, היינו שמזווג את עצמו עם הסטרא־אחרא שהיא ערוה. וזה נק' "הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר".
ודעת בעלי־בתים הפוכה מדעת התורה, לכן יש חילוק בין עם הארץ לתלמיד חכם. ובזה יש הבדל גדול אם האדם הוליד את הממזר. שתלמיד חכם טוען שגם זה הוא מצד השי"ת, שהצורה המתראה לעיניו, היינו בחי' ממזר, הוא אומר שהשי"ת סיבב לו את הסיבה ההיא. משא"כ הרשע, אומר שזהו רק מחשבה זרה, שבאה לו מחמת חטא, ולא צריך יותר, רק לתקן את חטאיו. משא"כ הת"ח יש בכוחו להאמין שגם זה, היינו צורתו כמו שהיא, הוא מוכרח לראות את אמיתותה, ויחד עם זה לקבל עליו עול מלכות שמים עד מסירות נפש. (פירוש, שגם על בחינת מטה בחשיבות שאין בחינת מטה יותר מזה, מכל מקום בזמן כזה צריך ליחס הכל להקב"ה, היינו שהקב"ה סובב לו תמונה כזו הנקראת מחשבות זרות על ההשגחה, והוא על בחינה קטנה כזו יכול לעבוד למעלה מהדעת כאילו היתה לו דעת גדולה דקדושה).
וכהן גדול עם הארץ נק' מי שהוא עובד ה' בסוד "ורבים הם...", היינו שיש להם הרבה תורה והרבה מצוות ולא חסר להם שום דבר. לכן אם האדם בא להתחבר ולקבל על עצמו איזה סדר בעבודה, אז הדין הוא שממזר תלמיד חכם קודם, היינו שממזרותו יקבל עליו בבחי' תלמיד חכם. שחכם נק' הקב"ה. ותלמידו, היינו שלומד מפי הקב"ה. שרק תלמיד חכם יכול לומר שהכל, היינו כל הצורות המתראות בזמן העבודה, הוא "מאת ה' היתה זאת". משא"כ כהן גדול עם הארץ, הגם שהוא עובד ה' והוא גדול בתורה ועבודה, אבל עוד לא זכה ללמוד מפי ה', עוד לא נק' תלמיד חכם. לכן מצב הזה הנקרא כהן גדול אינו יכול לעזור לו מאומה שיוכל להגיע לשלמות האמיתי, משום שיש לו דעת בעלי בתים. ודעת תורה הוא רק מי שלומד מפי ה', שרק תלמיד חכם יודע את האמת שהשי"ת הוא המסבב לכל הסיבות.
ועם זה נבין את מאמר רז"ל (פסחים כב, ב): "שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה". שענין את היינו לרבות, ז"א שהִרְבָּה תורה ומצוות כל יום יותר מחברו. "וכיון שבא לאת ה' אלהיך תירא - פירש", היינו שלא היה יכול להרבות, אלא כיון שבא לנקודה הזו לא היה יכול להוסיף, אלא ח"ו להפך. ופירוש 'בן מנסיא', היינו שהבין את המנוסה, שפירושו ניסה ונסיגה מהמערכה. וכמ"כ 'בן העמסוני' היינו שהבין את האמת, ואיזו צורה יש לה לאמת. ואז נשאר עומד על משמרתו ואינו יכול ללכת קדימה.
"עד שבא רבי עקיבא ודרש: את - לרבות תלמידי חכמים", היינו כנ"ל, שעל ידי התדבקות בתלמידי חכמים יכולים לקבל איזו אסמכתא. היינו, שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו, ולא שום דבר אחר, ואפילו שיהיה גדול בתורה גם כן נק' עם הארץ אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם ישית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחי' למעלה מהדעת.
ארוכה מארץ מדה (איוב יא, ט) ארוכה מארץ מידה, היינו שהתורה מתחלת אחר הארץ, ז"א אם הוא יותר גדול מהארץ. וזה כלל, ששום דבר לא יכולין להתחיל באמצע. לכן אם הוא רוצה להתחיל - הלא התחלתה נמצאה אחרי הארץ, היינו אחר הארציות (וזה פירוש "כהן גדול עם הארץ", היינו אפילו שעבודתו היא בגדלות - ואם עוד לא זכה לאור תורה עדיין נמצא בארציות).
בכדי לבוא לשמה צריכין ללמוד הרבה שלא לשמה, היינו שיתייגע ויעמול בהשלא לשמה, ואז יכול לראות האמת שעדיין לא זכה ללשמה. משא"כ כשלא מתייגעין קודם עם הרבה כוחות, אין לו האפשרות לראות האמת.
ופעם אחרת אמר, שהאדם צריך ללמוד הרבה תורה לשמה בכדי לזכות ולראות האמת שהוא עובד שלא לשמה. שעבודה לשמה נק' בחי' שכר ועונש, שהוא בחי' מלכות. ותורה שלא לשמה נק' בחי' ז"א, שהוא בחי' השגחה פרטית.
לכן מלכי ישראל, שכולם זכו להשגחה פרטית, אזי כבר לא היה להם מה לעשות, שלא היה להם מה להוסיף. לכן אמרו רז"ל: "מלך ישראל לא דן ולא דנין אותו", ולכן "אין להם חלק לעוה"ב", מטעם שלא עושים שום דבר, שהם רואים שהכל עושה השי"ת.
וזה ענין איזבל אשתו של אחאב, שפירושו שאשתו טענה - אי זבל, מלשון איפה יש זבל בעולם, שהיא ראתה שכולו טוב. ואח־אב, היינו שהוא אח לאב שבשמים. משא"כ מלכי בית דוד שדנין אותם, משום שלמלכי בית דוד היה הכח ליחד קוב"ה ושכינתיה, הגם שהם שני דברים דסתרי אהדדי, שהשגחה פרטית היא בהפכיות לבחי' שכר ועונש.
וזהו כח של הצדיקים הגדולים, שיכולים ליחד בחי' קוב"ה ושכינתיה, היינו בחי' השגחה פרטית עם שכר ועונש, ודוקא מבין שניהם יוצאת השלמות הגמורה הנרצית.