זווג המלכות בחג"ת דז"א
וז"ס, ויהי ערב ויהי בקר, דהיינו שערב ובקר, שהם מלכות וז"א, מזדווגים זה עם זה, אז נקראים שניהם, יום אחד. דהיינו אפילו המלכות נהפכת אז לקבלת החסדים והחכמה נעלמת בה כמו בחג"ת דז"א, וע"כ בשעת הזווג נקראת גם היא יום ...
ועכ"ז, גם בעת הזווג, אין השפעת החכמה נעלמת לגמרי מן המלכות, אלא שנבחן, שנצח והוד מסבבים אותה בעת ההוא, מבחוץ מרחוק, ומשפיעים לה חכמה, בכלים דאחורים שלה מבחוץ ... כי בחינת הזווג אינה בנצח והוד דז"א, אלא בחג"ת דז"א, שהם מכונים בעלה של המלכות. משום שמקבלת מהם בעת הזווג חסדים מכוסים מחכמה, והארת נצח והוד המאירים הארת חכמה, אינה בבחינת זווג, אלא הארה דאחורים בלבד.